אמרתי דמיון~סיפור אמיתי~
אני זוכרת שזה היה יום חורפי, חורפי מדי. המורה שלנו לשפה שאלה אותנו שאלה, "מה הדבר שאתם אוהבים לעשות?", היה זה סוף השיעור והתלמידים היו כבר עייפים והשתוקקו לחזור לבתים שלהם. חייכתי חיוך קטן לעצמי וידעתי כבר את התשובה שאענה. "למה את מחייכת?", שאל אותי לב בפנים מעוותות. "סתם", עניתי לו בשקר. כשהגיע תור הילד שלידי הוא ישר אמר "לשחק במחשב", ריחמתי עליו. איך הוא לא רואה את היופי שבעולם? ידיי החלו להזיע וחשבתי שאם אומר את מה שאני אוהבת לעשות יצחקו עליי. אבל לא היה לי אכפת. שערי היה פזור והרגשתי חם, החלונות היו סגורים, גשם טפטף בחוץ, והכיתה הייתה חנוקה. הגיע התור שלי. המורה הביטה בי במבט 'נו תורך להגיד'. הסתכלתי בחיוך ואמרתי בקול רם "לדמיין, אני אוהבת לדמיין",חבריי לכיתה הביטו בי במבט של 'מי אוהב לדמיין?'. הסתכלתי על התלמידים בחיוך וידעתי שאמרתי את הדבר הנכון, לא זה שנראה לי 'מגניב' אלא מה שאני חושבת שהדבר הכי יפה בעולם, אמרתי דמיון.
תגובות (5)
פשש רעיון יפה..
את טובה!!
דירגתי חמש :-)
תודה חחח ♥ אני גם מתה על הסיפורים שלך הם מרגשים ויפהפיים :)
תודה!!גם שלך…
וואו , זה מאוד כיף לדמיין
חחח כן