סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -16-

ווא.. אני ממש מצטערת אנשים.. אבל..
טוב, תהנו!
רק שתדעו אנשים, אני חולה על התגובות של עדידי, יש לה תגובות כאלה נפלאות (לא שלכן לא!!) אבל היא מתארת לי בצורה כזאת מתוקה ומדהימה כמה שהכתיבה שלי נפלאה בעיניה וזה עושה לי ת'יום…

פרק -16-

קייט הסתובבה בבהלה וראתה את פרופסור מקגונגל מסתכלת עליה בסבר פנים חמור.
קייט הסמיקה עמוקות ואמרה, מעט מגמגמת, "אנחנו… אנחנו צריכים לנקות… אני פשוט…"
"זה בסדר, קייטלין. אבל את מוכנה להסביר לי מה מעשיכם כאן?"
קייט הסתכלה על ריצ'ארד, שעמד קפוא על מקומו, ואמרה, "פרופסור אוגוסטוס אמר – יותר נכון לומר, ציווה עלינו – לנקות את הבלגן, בתור עונש על זה שהרסנו בטעות את הכיתה."
הפרופסור הנהנה ואז אמרה, "אתם יכולים לעזוב את הבלגן כפי שהוא, אני אסדר כאן. קייט, את משוחררת. ריצ'ארד, אני רוצה לדבר איתך."
קייט הסתכלה על ריצ'ארד בפעם האחרונה ועזבה את הכיתה, משאירה את ריצ'ארד ואת הפרופסור לבדם.
ברגע שקייט עזבה את הכיתה ריצ'ארד הסתכל על פרופסור מקגונגל ואמר בקול קר, "שלום, אָמָארָה."
פרופסור מקגונגל שינתה את צורתה וריצ'ארד מצא את עצמו אל מול אָמָארָה. היא לבשה את הגלימה השחורה שכיסתה את כולה.
"שלום, ריצ'ארד," אמרה אָמָארָה והתקרבה לעברו. "מה שלומך?"
הוא הסב את מבטו ממנה ופנה להביט בירח המלא שעמד בשמיים השחורים.
"מה קרה ריצ'ארד, אתה לא רוצה לענות לי?"
"לא," אמר בקול קפוא והסתובב אליה. "מה את עושה פה?" הוא שאל.
היא הסתכלה עליו, והוא ראה את שפתיה מתעקלות לכדי חיוך מרושע כשאמרה, "באתי לראות מה שלומך. בפעם הקודמת שנפגשנו לא היית במיטבך… אני מניחה שעכשיו אתה בסדר, נכון?"
הוא הסתכל עליה ולא ענה.
היא הסתכלה עליו, בוחנת את תווי פניו הקפואות ואמרה, מעט בהרהור, "אז זאת קייט, הא? חמודה כזאת, קצת טיפשה." כשריצ'ארד לא ענה היא המשיכה, "מעניין, יש לה תווי פנים קצת מוכרים… אני לא יכולה להניח על זה את האצבע, כאילו ראיתי אותה איפשהו פעם."
היא הסתכלה על ריצ'ארד, שהביט עליה במבט קר ואמרה בחיוך מרושע, "ריצ'ארד, אני אגיד את זה פעם אחת, וזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אומר לך את זה. תתרחק מקייט."
הוא הסתכל על אָמָארָה ואמר, "אני לא יכול."
"סליחה?" שאלה אָמָארָה, מעט מופתעת.
"אני לא מסוגל, כל רגע איתה מטריף לי את החושים. אני לא מרגיש שאני אהיה מסוגל להתנגד לה עוד," הוא אמר והסתכל על אָמָארָה בייאוש.
היא הסתכלה עליו ואמרה, "ריצ'ארד, עוד מעט חג המולד. אני מבטיחה לך שעד אחרי שתחזור להוגוורטס אתה כבר תשתלט על התשוקות המטופשות שלך." היא חייכה והוסיפה, "ועד אז, תשתדל לא לעשות יותר מידי שטויות." והיא נעלמה, משאירה את ריצ'ארד לבדו.
ריצ'ארד עמד בכיתה, ואז השליך בכעס את הסקוטש לרצפה ועזב חזרה לחדרו.

קייט ישבה בשולחן הבית שלה לבדה, מלבד מספר תלמידים שישבו ואכלו ארוחת בוקר. חברותיה לחדר עוד לא התעוררו ולקייט לא היה חשק להעיר אותם.
היא הרגישה מבטים ננעצים מאחורי גבה והסתובבה כדי לראות מי מסתכל עליה, כשראתה כמה בנים מסלית'רין מחייכים לעברה חיוכים גסים. היא הסתובבה חזרה כדי לשים אוכל בצלחתה כשהבחינה בריצ'ארד מתיישב מולה, קורא ספר. כשהוא הוריד את הספר, הוא גילה שהוא יושב מולה.
"הי," אמרה קייט וחייכה חיוך קטן.
הוא סגר את הספר והתחיל להעמיס אוכל על צלחתו. היא הסתכלה עליו לוקח את האוכל ושאלה, "אתה מתכוון לאכול את כל זה?"
הוא הרים את מבטו מהצלחת ואמר, "לא."
היא הסתכלה עליו בהלם ושאלה, "אז למה אתה שם כל כך הרבה אוכל בצלחת שלך אם אתה לא מתכוון לאכול את זה?"
הוא חייך חיוך עקום. "זה מפריע לך?"
היא הסתכלה עליו ואמרה, מעט ברוגז, "כן, זה מפריע לי! גמדוני הבית מתאמצים כדי שהתלמידים יאכלו, לא כדי שישימו בצלחות שלהם ולא יאכלו."
הוא צחק. "את צודקת," הודה. "אז מה לעשות עכשיו עם כל האוכל?"
היא הסתכלה על הצלחת שאותה עדיין לא מילאה, מבט מהורהר על פניה, ואז אמרה, "תביא את הצלחת שלך לרגע."
הוא הרים את הצלחת שלו והגיש לה. היא לקחה את הצלחת מידו והעבירה לצלחת שלה חצי מכמות האוכל שהייתה בצלחתו של ריצ'ארד. "זהו," אמרה והחזירה לריצ'ארד את הצלחת החצי מלאה. "עכשיו תאכל."
הוא חייך ואמר, "את מוזרה, אמרו לך את זה פעם?"
"המון פעמים," אמרה בחיוך.
היא התחילה לאכול את ארוחת הבוקר כשהרגישה ששוב פעם נועצים בה מבט. היא הסתובבה לאחור בכעס וראתה בחור משנה שישית מהאפלפאף מסתכל עליה בסקרנות.
"מה?" שאלה קייט בזעם.
הוא הסתכל עליה, משועשע, ועזב את האולם. היא הסתובבה בחזרה וראתה את ריצ'ארד מסתכל עליה.
"מה עכשיו?" שאלה בעצבים.
הוא הסתכל עליה ואמר, "כלום, את סתם מעניינת במיוחד שיש לך פטרוזיליה על השיער."
היא נגעה בשיערה ואז שאלה, "זהו?"
הוא התקרב לעברה, הושיט את ידו, והוציא את הפטרוזיליה משיערה. הוא הראה לה את חתיכת הירק הירוקה והיא העוותה את פניה בגועל.
הוא צחק ואמר בסרקזם, "החברות שלך מגיעות. אני בטוח שהן מתות לדעת למה אני נוגע בך בצורה אינטימית, ואת מתה לספק להם את המידע, אז אנחנו נתראה." הוא נעמד ועזב את השולחן, משאיר את קייט המומה.
במהלך היום קייט לא חדלה לקבל חיוכים מוזרים ולחישות מבנים מהשנה השביעית והשישית. היא התיישבה בתסכול סביב השולחן ביחד עם חברותיה בספריה והכינה את שעורי הבית בלחשים.
"אוף! נמאס לי! נמאס לי מכל שעורי הבית המעצבנים האלה, ונמאס לי שבנים מגעילים מסתכלים עלי כאילו אני סוג של רקדנית פרטית."
מארי הסתכלה על קייט ואמרה בעידוד, "תסתכלי על הצד החיובי: עוד מעט אנחנו עוזבות לחופשת חג המולד, ועד שתחזרי כולם ישכחו מהמקרה שבו רקדת כמו רקדנית על עמוד."
"מה?" צווחה קייט בהלם.
"שששש!!!" השתיקה אותה מדאם פינץ', הספרנית במבט חד.
"מה?" שאלה קייט בלחישה רמה.
מארי הסתכלה על קייט בתמימות ואמרה, "שום דבר, לא עשית כלום."
"מאר?" קייט אמרה והסתכלה על מארי בחומרה.
"מה? אני נשבעת לך שהכל בסדר!"
קייט נאנחה ואמרה, "הלוואי שריצ'ארד היה יותר כנה איתי, אני מרגישה ש…" לפתע היא קלטה שהיא מבטאת את מחשבותיה בקול והשתתקה, אך זה היה מאוחר מידי. חברותיה הסתכלו עליה בסקרנות.
היא חייכה במבוכה ואמרה, "אני– ריצ'ארד הוא– איך אני אסביר? הוא כזה סוג של מעצבן שאת יכולה… את יכולה להתאהב בו."
"ידעתי!" צעקה מארי בהתרגשות. "ידעתי שאת מאוהבת בו," היא הוסיפה בלחישה, לאחר שזכתה במבט מצמית מהספרנית. "זה כל כך ברור."
קייט הסתכלה על מארי במבט זועף ואמרה, "אני לא אוהבת אותו, הוא פשוט נחמד אלי. לפעמים! ואני מדגישה את ה'לפעמים'. עדיין יש לו את הקטעים האלה שבהם אני רוצה להחטיף לו."
חברותיה צחקו והיא המשיכה, "אני רוצה לדעת עליו יותר, אבל הוא לא נותן לי, לא משנה כמה חזק אני מנסה."
ג'סיקה הסתכלה על קייט ואמרה, "טוב, אולי הוא מתבייש בעבר שלו או במה שהוא. אולי הוא מפחד לתת לך או למישהו אחר לראות את עצמו כפי שהוא."
קייט הנהנה ואמרה כעבור רגע, "יש לי רעיון. אם ריצ'ארד לא מוכן לגלות לי מה הסודות שלו, אז אני אגלה אותם בעצמי."
מארי הסתכלה על קייט בהרמת גבה ושאלה ביובש, "ומה תעשי, תבטלי את חופשת חג המולד אצל ההורים שלך בשביל לגלות מה ריצ'ארד מחביא?"
קייט פקחה זוג עיניים ענקיות ואמרה, "מאר, את גאון! זה בדיוק מה שאני אעשה!" והיא תפסה את פרצופה של מארי בשתי ידיה, נישקה למצחה, ויצאה בריצה מהספרייה. היא רצה לעבר הארונית עם כל השמות של בית הספר. היא הוציאה את הספר של כל התלמידים מגריפינדור וחיפשה את שמו של ריצ'ארד. היא דפדפה במהירות בספר ומצאה את שמו של ריצ'ארד, אך ראתה שליד שם המשפחה שלו לא כתוב את אזור מגוריו.
היא סגרה את הספר בתסכול והחזירה אותו למקומו, ואז הסתובבה וראתה את ריצ'ארד עומד מולה. היא קפצה בבהלה. "הפחדת אותי, מה אתה עושה פה?" אמרה
הוא חייך ושאל, "מה את עושה כאן, את מי את מחפשת?"
היא הסתכלה עליו במשך מספר שניות ואז אמרה, "למען האמת חיפשת את השם שלך ומצאתי אותו, אבל הדבר המוזר הוא שלא מצאתי את אזור המגורים שלך."
הוא חייך ואמר, "למה את כל כך מעוניינת לדעת איפה אני גר?" הוא התקרב אליה והדף אותה בעדינות אל דלת הארון.
היא הסתכלה עליו, בוחנת את תווי פניו המושלמות. "אני חייבת ללכת," פלטה. "אני מבינה שאם אתה לא רוצה לגלות לי איפה אתה גר אני פשוט אלך לשאול אנשים אחרים."
הוא צחק ופינה לה את הדרך ואז אמר, "בכיף, אני לא מונע ממך לעשות את זה. רק חבל על המאמץ, את לא תגלי גם ככה שום דבר."
היא הסתכלה עליו ואז חייכה חיוך עקום ואמרה, רגע לפני שרצה למועדון גריפנדור, "אנחנו עוד נראה." והיא רצה, משאירה את ריצ'ארד לבדו.
היא עלתה לחדרה ואז לקחה גליון קלף נקי ועט נוצה ועלתה לינשופיה. היא התיישבה על הרצפה והתחילה לכתוב מכתב.
"מנדי היקרה,
"הי, מה נישמע?
"תקשיבי…. (כן, אני יודעת שאני ישר קופצת לעניין ,אבל את מכירה אותי – ככה אני.) אז ככה, זוכרת את ריצ'ארד, הבחור שפגשת? בכל מקרה, אני רוצה לדעת עליו יותר,אבל הוא לא נותן לי. אז החלטתי לעקוב אחריו!
"הלכתי לבדוק בספר מחזור איפה הוא גר, אבל לא היה כתוב שום דבר. אז החלטתי שאולי אני אעקוב אחריו כשנחזור הביתה לחופשת חג המולד. זה אומר שבמקום ללכת הביתה בשבוע שלפני החג, אני אעקוב אחריו. מה שאני רוצה שתעשי הוא כזה: אני רוצה שתגידי להורים שלי – במקרה שהם שואלים איפה אני – שאני נמצאת אצל אחת מהחברות שלי. את יודעת מה קורה כשאני כותבת להם מכתב; איכשהו הם מגלים שאני משקרת. מעניין איך…
"תכתבי לי, ואני מקווה שנתראה בחג המולד,

"אוהבת אותך
"קייט."

קייט הסתכלה על המכתב כמה פעמים ואז הנהנה בראשה וקמה מהרצפה. היא גלגלה את המכתב וקשרה אותו בחוט לרגלו של הינשוף, שהיה שייך לבית ספר.
היא צפתה בינשוף המתרחק ואז הסתובבה וירדה חזרה לחדרה. היא הרגישה עייפה ונשכבה לנוח, אבל כעבור כמה רגעים היא נרדמה ושקעה בשינה עמוקה.
קייט הייתה בתוך גן ענק מלא פרחים. השמיים היו כחולים ובהירים וענני נוצה קלילים שייטו בהם. הכל היה ירוק ופורח, וקייט נשמה עמוק את הריח המתוק שנישא באוויר. היא הסתכלה על הגן הלא מוכר וחייכה לעצמה. באופק נראתה דמות עם גלימה המתקרבת לעברה.
קייט הסתכלה על הדמות שנעצרה לידה ושאלה, "סלחי לי, את יודעת אולי איפה אני?"
הזרה צחקה. "את נמצאת בתוך החלום שלי, את נמצאת בתוך המחשבה שלי. ואני יודעת עלייך הכל, קייטלין פנלופי בונס."
קייט נסוגה לאחור וראתה שהשמיים התחילו להשחיר והכל החל להתפורר. הפרחים נבלו והירוק הפך לשחור. השמיים האפירו וענני סערה התאספו באופק. כשברק הבזיק קייט קפצה במקומה. היא צרחה בבהלה. "מה קורה כאן?!"
הזרה צחקה ואמרה, "אני מזהירה אותך, קייט, אני יודעת עלייך הכל. אני יודעת כמה את רוצה את ריצ'ארד וכמה את רוצה לדעת עליו, אבל אני מזהירה אותך: תתרחקי ממנו אחרת הוא יסבול. את רוצה לראות?"
קייט לפתע ראתה את ריצ'ארד על ברכיו, מבט מיוסר על פניו. הזרה הרימה את השוט והצליפה בו פעם אחת, ואז פנתה להביט בקייט שנראתה מזועזעת.
"זה מה שיקרה לו, את רוצה שאני אמשיך?"
קייט הסתכלה בזעם על הזרה ואמרה, "תתרחקי ממנו!"
הזרה צחקה ברשעות ואמרה, "ומה יקרה אם אני לא אעשה את זה?" והיא הצליפה פעם נוספת על גבו החשוף של ריצ'ארד. סימן אדום ומכוער הופיע על גבו.
קייט הרגישה עקצוצים בכפות ידיה. "תתרחקי ממנו, עכשיו!" היא ציוותה.
הזרה הסתכלה עליה ואמרה, "לא!"
קייט הרגישה כוח עצום משתלח בכל גופה, ורגע לאחר מכן היא צרחה. הצרחה שלה הייתה מלאת זעם, והזרה הוטחה אחורנית.
אָמָארָה הועפה מהחלום ונפלה בחבטה על הרצפה. היא ישבה על הרצפה והתנשמה, חזה עולה ויורד במהירות. "זה לא יתכן, זו לא יכולה להיות היא! היא לא יכולה להיות הבת שלה!"