הכוכב התאהב בי

"קרוליין, רדי לטאטא את הרצפה!" צעקה קייסי מהקומה הראשונה.
"אני באה…." אמרתי.
אני קרוליין, אבל בקיצור קוראים לי קרול. אני שונאת את השם שלי, אבל לא בגלל שאני חושבת שהוא מכוער, אלא כי הוא מעלה בי זכרונות. אמי החליטה לקרוא לי בשם הזה שנייה לפני שהיא מתה. אבא שלי מת במלחמה, עוד לפני שנולדתי. עכשיו אני מאומצת ע"י דודתי- קייסי שחושבת שאני המשרתת שלה.
"ותתכונני לבית הספר!" צעקה עלי דודה קייסי המרושעת.
"דודה, אולי נלך לקנות בגדים חדשים בשבילי מתישהו? הבגדים האלה הם משנות החמישים…." ביקשתי בנימוס מדודה. אני פוחדת ממנה. ולא כאילו אכפת לי מאופנה, אבל הבגדים האלה נראו כאילו הרגע חזרתי ממלחמה קשה. שבסופה הובסתי. חוץ מזה שהבגדים לא קרועים. רובם לפחות.
"אין מצב שאני מבזבזת כסף על בגדים בשבילך!" כן- היא קמצנית. הלכתי לחדרי להתכונן לבית הספר. אין לי חברים שיגידו לי את דעתם, אבל ממש אוהבת לשיר. אני לא באמת יודעת אם אני טובה או לא… כשהגעתי לבית הספר כל הבנות התלחששו ביניהן והתרגשו, אחת אפילו התעלפה! הבנים סתם עשו פרצופים של אי סיפוק ששמעו על החדשות. מעניין מה החדשות החשובות והמרגשות. שמעתי את ויולט, הילדה השוויצרית, ואת השפוטות שלה- אמנדה ודיינה מדברות והבנתי שמאט ריין, הזמר הכי מפורסם והחבר שלו (הקצת פחות מפורסם) זאק לנו, עומדים לערוך מופע כישרונות בבית הספר שלנו! אני קצת פחות התרגשתי מהעניין. הם עורכים אודישנים בהתחלה ומסננים את הזייפנים, כדי שהמופע לא יערך 10 שעות. השתדלתי להתעלם מההערות המעליבות שלהן כלפי וכלפי עוד מספר בנות עניות. בסוף היום המנהלת ערכה מסדר ומסרה לנו את ההודעה בעצמה: "תלמידים יקרים הקשיבו, מאט ריין הזמר המפורסם, זאק לנו החבר הטוב שלו והילרי מרינגטון, החברה של זאק עומדים להגיע הנה, לבית ספרנו, לערוך מופע שירה. יהיו אודישנים בימים……." כבר לא הקשבתי. פתאום פיבי, ילדה 'חנונית' מהכיתה שלי, הגיחה מלפני ושאלה אותי:
"את מתכוונת להבחן?" לא האמנתי שהיא דיברה איתי. בכל השנה הזאת החלפנו בדיוק 3 משפטים.
"לא" עניתי כמעט באדישות.
"למה?" היא שאלה אותי.
"למה כן?" שאלתי אותה בחזרה.
"כי יש לך הקול הכי מדהים בעולם! שמעתי אותך כמה פעמים שרה."
"מתי?"
כשאני עוברת ליד הבית שלך, כשאני יוצאת לטייל, אני שומעת את הקול היפה שלך. את חייבת להיבחן!" הפצירה בי.
"אני אחשוב על זה." עניתי. התחלתי ללכת לכיוון הבית. כשהגעתי הביתה דודה קייסי המרושעת התחילה לצעוק עלי: "למה התעכבת?! היית אמורה להיות פה לפני 10 דקות!!! עכשיו תעשי את המטלות שלך!" היא הגישה לי רשימה ארוכה של מטלות. לא היה לי כוח לכלום! באותו הרגע החלטתי לברוח. לא לקחתי איתי כלום. אפילו לא חשבתי על זה, רק התחלתי לרוץ בכל המהירות שלי לרחוב, לכיוון הפארק, בזמן שעיני נהפכו אדומות מהדמעות שגם חנקו את גרוני. פתאום נתקעתי במשהו. זה היה בן אדם. הוא היה גבוה, עם שיער חום ועיניים ירוקות, ויותר מזה, זה היה מאט, מאט ריין, ולידו עמדו זאק והילרי. נפלתי על המדרכה ומאט הושיט את ידו כדי לעזור לי לקום. "אני מצטערת, לא ראיתי לאן אני הולכת…." אמרתי להגנתי.פני מושפלות למדרכה.
"יותר נכון-רצה, ו…זה בסדר, כל עוד את בסדר.." חייך אלי מאט. פתאום שמעתי את קולה של קייסי קורא בשמי "קרוליין!!!! קרוליין!!!! איפה את???!!! קרוליין!!!!" הקול התחזק.
"אני חייבת לרוץ!" אמרתי בקול רם, אבל כשניסיתי להתרומם על רגליי כאב עז אחז בהן ולא הייתי מסוגלת ללכת. "תחביאו אותי, בבקשה!" ביקשתי מחבורת הסלבס שעמדה מלפני. על פניהם היו מבטים שואלים, אך הם לא התנגדו לבקשתי, ועמדו מלפני, כדי להסתיר אותי. לבסוף קייסי התייאשה וחזרה הביתה. הסלבס עזרו לי לקום והוליכו אותי עד לחדר המלון של מאט, שם נתנו לי לנוח. נרדמתי. כהתעוררתי גיליתי שזאק ישב לידי, על המיטה. כשראה שהתעוררתי הוא קרא בקול: "היי, אחי, הבחורה התעוררה!" כמעט מיד מאט נגלה לעיני. הוא החליף עם זאק מקומות ושאל לשלומי. עניתי לו שאני בסדר והודתי לו על שנתן לי לנוח, ועל שהסתירו אותי מפני קייסי. הוא ענה לי: "אין בעיה, אבל את לא חושבת שעכשיו מגיע לי לדעת?" סיפרתי לו הכל, אבל רק אחרי שהשבעתי אותו שלא יספר. "את יודעת, קרול, אני עברתי בדיוק אותו דבר, ואף אחד לא יודע על זה. בדיוק, אז אני מבין אותך. אבל דודה שלי לא חיפשה אחרי כלל, לא היה לה אכפת ממני."
"ואוו" אמרתי, לא האמנתי שזה יכול לקרות לעוד מישהו חוץ ממני. פתאום הילרי וזאק נכנסו לחדר והדליקו את הטלוויזיה בלי לומר מילה. בחדשות הראו את קייסי. היא עברה תאונת דרכים. היא לא שרדה. השפלתי את מבטי, הרגשתי עצב קל, אבל בעיקר הקלה. הרגשתי מרושעת על שאני לא מאוד עצובה על מות דודתי, למרות שהייתה מרושעת. אחרי שתיקה שנערכה זמן מה אמרה הילרי: "היי, יש לי רעיון, את תוכלי להישאר איתנו, וכן- כולל טיסות מסביב לעולם וכל זה…. אנחנו נסדר לך את הדברים בנוגע ללימודים, תוכלי ללמוד איתנו, אם תרצי."
"זה רעיון לא רע" הסכימו ביניהם שני הבנים. והילרי הוסיפה:
"נוכל להיות החברות הכי טובות" קרצה אלי הילרי. התרגשתי נורא. לא האמנתי להצעה הנדיבה שהציעו לי הסלבס. אמרתי להם שאני מאוד רוצה.
"באיזה בית ספר את לומדת?" שאל מאט
"בית ספר 'בלו', הודיעו לנו על…. עליכם…"
"כן? ואת מתכוונת להבחן?"
"לא"
"למה? את לא אוהבת לשיר?"
"אני כן, אני פשוט לא רוצה." למעשה, אני אפילו כותבת שירים, חלק מהם הלחנתי, אבל לא רציתי לספר.
"טוב, אני לא אלחץ עלייך, בחירה שלך, אבל אני חושב שכדאי לך לחשוב על זה… היי, מחר אנחנו כבר מחילים באודישנים, רוצה לבוא יתנו בלימוזינה?" רציתי, אבל לא רציתי.
"לא, תודה, אני אלך ברגל…" עניתי
"בטוחה?"
"כן, תודה"
למחרת פיבי ואני חזרנו לשיגרה, אף אחת לא דיברה עם השנייה. בהפסקה נכנסתי לשירותי הבנות ובגלל שלא הייתה שם אף אחת התחלתי לשיר את אחד מהשירים שכתבתי. צלצול. לא הקשבתי לצלצול. נשארתי לשיר. לא היה לי אכפת שיכתבו לי איחור. בעצם- כנראה ירשמו לי חיסור. רציתי להבריז. המשכתי לשיר ופתאום שמעתי את מאט אומר:
"אתם שומעים את זה?"
"כן, איזה קול יפיפה!!!! היא חייבת להירשם לאודישן!" אמר זאק.
"כן, וגם השיר, הוא מהמם! אני נכנסת לבדוק מי זאת ששרה." אמרה הילרי והבנים הסכימו. לא ידעתי מה לעשות. רצתי מהר, חלפתי על פני החבורה. הם לא הספיקו לראות את הפנים שלי. "חכי!" צעק מאט, אבל לשווא. לא רציתי שידע. כשחזרתי לחדר במלון הוא סיפר לי על הנערה בעלת הקול היפה. ניסיתי לשנות נושא בך שאמרתי ששכחתי להודות להילרי, על הבגדים. הלכתי להילרי. רציתי לספר לה, אבל לא ידעתי איך. עמדתי ליד החדר שלה. הדלת הייתה פתוחה. נשענתי על המשקוף. היא לא שמה לב. התחלתי לשיר את השיר ששרתי בבית הספר. היא הרימה את ראשה ואמרה:
"זאת את…" הנהנתי בהסכמה. "כבר סיפרת לבנים?" היא שאלה אותי
"לא, אני לא רוצה לספר להם."
"למה?" לא עניתי. רק השפלתי את מבטי ארצה. "טוב, הבנתי…." היא אמרה לבסוף בנימה רכה של הבנה. "יש לך עוד שירים?"
"כן" עניתי לה. התיישבתי לידה והחלתי להשמיע לה אותם.
"מהמם!" היא הודיעה לי אחרי שסיימתי להשמיע לה את כולם. "אבל את יודעת שעכשיו מאט מחפש את הנערה ששמע בבית הספר." אמרה לי.
"טוב" עניתי. לא היה לי משהו אחר לומר.

"היי, אני יכולה לנסוע איתכם היום?" שאלתי את מאט
"ברור, תעלי" כולם כבר היו בלימוזינה.
"תחנה הבאה- בית הספר" אמר זאק.
"מחרתיים המופע" הודיע מאט.
"אנחנו יודעים" אמר זאק והוסיף: "ואין משהו שתרצה לומר למישהו לפני המופע?" הילרי צחקה. מאט הוציא ענב מהתיק שלו וזרק על זאק. זאק הרים את הענב וניסה לפגוע במאט, אבל הוא פגע בי. מאט הוצי עוד ענב והתחלנו להלחם אחד בשני. "הגענו" אמר הנהג וכולם ירדו מהרכב. הילרי וזאק ירדו לפנינו והתחילו ללכת. מאט ואני ירדנו בערך 10 שניות אחריהם והתחלנו ללכת, אבל אז עצרתי את מאט, עמדתי מולו, ושאלתי אותו: "למה זאק התכוון?"
"מתי?"
כששאל אם אתה רוצה לומר משהו….." מאט קטע אותי ואמר "זה…סתם משהו….. את יודעת… סודות בין חברים….."
"טוב" אמרתי מאוכזבת והמשכנו ללכת. מלא בנות נערמו מסביב מאט, כאילו אני לא קיימת, דחפו אותי לצד, וביקשו (דרשו) חתימה וחלק גם הצטלמו איתו. ויולט ניסתה לפלרטט איתו, אבל לבסוף הו אמר לה שהוא כבר מאוהב במישהי אחרת. מעניין במי…. אולי…אולי הוא מאוהב בי? קיוויתי שכן, אבל ניסיתי לסלק את המחשבה מראשי, אך ללא כל הצלחה. המחשבה הזאת רדפה אותי כל היום, אבל עד סוף היום, הפסקתי לחשוב על זה רק אחרי שראיתי את מאט מתנשק עם דיינה, אחת השפוטות של ויולט. ברחתי משם מהר לכיוון הלימוזינה, ואני לא יודעת למה אבל דמעות החלו להציף את לחיי. כשהגעתי ללימוזינה זאק והילרי כבר היו שם והציפו אותי בשאלות "מה קרה?" ואני רק עניתי "כלום" כשמאט הגיע התחלנו לנסוע לכיוון המלון. לא אמרתי כלום כל הדרך למלון, רק הבטתי דרך החלון. אף אחד לא דיבר. אחר כך החלטתי לספר להילרי, למזלי היא הייתה פנויה אז יכלה לדבר איתי. סיפרתי לה על מה שאמר לויולט, שהוא מאוהב במישהי אחרת, ואז שחשבתי שיש סיכוי שהוא מתכוון אלי, ושראיתי אותו מתנשק עם דיינה…. הילרי חייכה לעברי ואמרה:
"היא בטח התנפלה עליו, הרבה מעריצות עושות את זה, גם לזאק….."
"את לא יכולה להיות בטוחה שזה נכון…" אמרתי
"אבל אני כן. אחרי שהלכת, אחרי שהשמעת לי את השירים, זאק נכנס וסיפר לי שמאט מאוהב. כששאלתי אותו במי, הוא ענה שבך." הופתעתי.
"תודה, הילרי, את באמת החברה הכי טובה שלי" חייכתי.
"לכי אליו…" אמרה לי הילרי. הנהנתי לחיוב, קמתי והלכתי. נכנסתי לחדר של מאט. הוא בדיוק דיבר עם זאק, אבל זאק בדיור אמר: "אני חושב שאני אלך עכשיו…" ואז הוא הלך. התיישבתי ליד מאט, איפה שזאק ישב קודם לכן. סיפרתי לו. את הכל. ממש הכל. לא החסרתי אף פרט. לבסוף מאט השפיל את מבטו, וגם אני. שתיקה השתררה וכשהרמתי את ראשי גיליתי שעיניו של מאט היו נעוצות בי. לבסוף הוא אמר, כמעט בלחישה: "זה היה…. ה'סוד בין חברים' שהזכרתי קודם." הוא חייך והוסיף: "ומה שהילרי אמרה, זה נכון. הכל." חייכתי גם אני. לפתע הרגשתי עייפה, אז נשכבתי על המיטה של מאט. עצמתי לכמה שניות את עיני, וכשפתחתי אותן גיליתי את מאט מעליי. "את עייפה?" הוא שאל.
"קצת" עניתי.
"אבל יש לך כוח?"
"תלוי למה…" עניתי לו. לאט לאט הוא התקרב אלי, מבטו נעוץ בשפתי, ולבסוף גם אני בהיתי בשפתיו. לבסוף הן נפגשו ונפרדו רק אחרי בערך8 שניות. גילינו שזאק והילרי עמדו ליד דלת החדר, ששכחנו שהייתה פתוחה. "כמה זמן עמדתם כאן?" שאל מאט
"מספיק זמן" ענה לו זאק "עכשיו בואו נרד לאכול…"
"נרד עוד מעט" עניתי.
"את מתכוונת לספר לו?" שאלה אותי הילרי, כאילו הבנים לא שומעים.
"כן" עניתי
"מה לספר לו?" שאל אותה זאק
"אני אספר לך בדרך…" ענתה לו הילרי. הם הלכו וסגרו את הדלת אחריהם.
"מה לספר לי?" שאל אותי מאט
"שאתה יכול להפסיק לחפש…" עניתי. מאט נראה מבולבל. התחלתי לשיר.
"זאת…. את…." הוא אמר.
"כן….."
" אני אוהב אותך" הוא אמר לבסוף.