ילדי האלים! – פרק 1 'מחנה החצויים.'

מייקל. 

קרה לכם פעם שראיתם דברים מוזרים אבל אף אחד לא ראה אותם?
כניראה שלא…
טוב תנו לי להתחיל להסביר מה קרה ולמה אני שואל אתכם את זה…
טוב ככה היום הנורמלי שלי התחיל, לפחות נורמלי בשבילי ובשביל אחותי קטיה, טוב אז הנה הסבר קצר עלינו על החיים שלנו.
אני מייקל, בן 14 כמו אחותי קטיה, לפני יומיים? שלושה ימים? אני לא זוכר בדיוק אבל זה היה לא מזמן.
לקחו אותנו לבית יתומים, והיינו שם שלושה ימים בערך, שיא בשבילנו, לרוב מסלקים אותנו אחרי 5 שעות בגלל סוג של תרנגולות דמויות אדם ו… איך הן ניראו? אנשות נחש מהגיהינום?
כן, כך הייתי קורא להן.
לרוע מזלו של איש תמים, הוא אימץ ילדים מקוללים, לפחות ככה קראו לנו.
והאמת אחותי ואני חשבנו שהוא משוגע… הוא התחיל לרחרח אותנו, ויותר גרוע – אחותי אמרה לי שיש לו רגל תיש במקום רגל אמיתית…
לא הבנתי ממש מאיפה היא הביאה את זה וזה מה שקרה לנו היום.
"היי חבר׳ה," שאל אותנו האיש עם-רגל-שמאל-הלא-ממש-אנושית "איך קוראים לכם?"
"אני מייקל וזאת אחותי קטיה." אמרתי לאיש.
האיש פנה למנהלת.
"אותם אני רוצה!" הוא אמר בעליזות.
לא הבנתי למה היא נותנת אותנו למישהו שנראה כמו היפי:
הוא לבש ג׳קט כחול עם סמיילי בצד הימני, מכנסי ג'ינס נפוחות  בצבעי טורקיז, ושיער מתולתל בצבע חום-שחור שעולה למלאה כמו  השיער של פרנקשטיין וצבע העיניים שלו היה חום. 
המנהלת רשמה בדוח שלה כמה דברים והגישה לאיש ההיפי עט אדום.
המנהלת ביקשה מהאיש שיחתום על מסמך האימוץ.
"יש לו כניראה שיגעון ילדות." קטיה לחשה לי באוזן.
גיחכתי מעט, היה לה הומור טוב לפי דעתי.
האיש גמר עם הטופס.
"קדימה!" אמר האיש "חצויים קטנים!"
"חצויים?" אני וקטיה שאלנו את האיש בסקרנות.
"אסביר בדרך לבית החדש שלכם." אמר האיש בפנים רציניות.
כעת פסקתי שהאיש אכן משוגע מעל הראש, הוא אפילו לא אמר לנו מה שמו! כשנכנסנו לג׳יפ האפור שלו, התחלנו לדבר.
השיחה הייתה השיחה הכי מוזרה והכי לא הגיונית שאי פעם עשיתי.
והיא הלכה ככה:
"איך קוראים לך?" שאלתי את האיש.
"אני לא בטוח אם זה הזמן הנכון," אמר האיש "אבל שמי גרג."
"פשוט גרג?" שאלה קטיה.
"לא!" אמר האיש "גרג שמי גרג! לא ׳פשוט גרג!"
"אוקיי." אמרה קטיה.
קטיה הסתכלה עליי וסימנה לי שהאיש משוגע.
כאשר הגענו ל-׳בית׳ החדש שלנו מצאנו שהוא כלל וכלל לא בית אלה מחנה עם חודים, קיר לבה, חוות סוסים מכונפים, כמה ביתנים ונשקייה.
אני וקטיה ראינו את הדבר הכי לא אנושי: בן אדם שכל כולו מכוסה עניים, פשוט כפי ששמעתם.
גרג  התקרב לאיש עם העיניים.
"הבאתי עוד שניים," אמר גרג לאיש "יש לבן ריח חזק ולבת ריח מוזר, כזה של אדון הפרא. כירון ירצה ליראות אותם."
האיש בעל העניים הנהן וחזר לצפות בשדות הדשא הגדולים מכוסי בעצים ובכבישים. 
גרג חזר לג׳יפ ואמר לנו לצאת.
הוא הוביל אותנו בשביל אפר, למבנה גדול בצבע כחול.
כאשר נכנסנו ראינו אדם, אבל אדם עם גוף של סוס לבן, ותהיתי אם זה קנטאור.
חצי סוס, חצי בן-אדם.
"שלום," אמר הקנטאור "שמי כירון. ספרו לי את סיפורכם."
קטיה החלה לספר לכירון את כל הסיפור עד לנקודה הזאת.
כשגמרה כירון הנהן ואמר לגרג:
"טוב ויפה. אני מניח שבמדורה נגלה מי הם ועד אז, הראה להם את המחנה והסבר להם את הכל."
"בואו יש לי הרבה להסביר לכם." אמר לנו גרג.
הלכנו במחנה וגרג הראה לנו את כל המקום.
גרג הסביר לנו מי אנחנו ומי הוא, מי כירון, מה המחנה מציע, ועוד דברים שלא הבנתי.
"במדורה נגלה מי ההורה האלוהי שלכם!" אמר גרג כשסיים לעשות לנו את הסיור במחנה.
"מקודם," אמרה קטיה "אמרת שיש לי ריח של אדון הפרא. מי זה אדון הפרא?"
"פאן," אמר גרג "אולי את הכלאה בין סאטיר לבת אנוש או ש-לא פאן חדל מהמעשים האלו אבל אולי…"
"אולי מה?" שאלתי.
"לא משנה," אמר גרג בפנים קודרות "לכו לאכול אתם וודאי רעבים. ניפגש על יד המדורה."
שמתי לב שקטיה בוהה בי במבט המום. שאלתי אותה מסוקרן למה היא בוהה בי והיא גמגמה: "קל-קלשון…"
"מייקל בן פוסידון," אמר גרג בחיוך "ברוך הבא למחנה החצויים! וכעת נותר לחכות למדורה, שם יכירו בקטיה ככל הניראה." הוא הביט בקטיה, והלך משם.
קטיה הביטה בי בלבול ואמרה "מה בדיוק קרה בשעתיים האחרונות?"