כפיות- פרק 13

כשירדתי מול דלת שערו של שגיא הרגשתי את ההתרגשות מחלחלת לי בבטן. מעטים הפעמים שהגעתי לכאן והבגדים לא ירדו אחרי חמש דקות. מעבר לזה גם את הבית לא ראיתי הרבה באור יום. הרגשתי שאני מפחדת ממשהו שאני בכלל לא מבינה מה, אולי מהפגישה או מהמעמד. מוזר לי לבוא אליו ככה סתם בצהריים. מוזר לי שאני לא צריכה לעשות שום דבר. כשהייתי יותר צעירה הייתי האדם הכי פלרטטני שאני מכירה. ידעתי מה לעשות כדי לגרום לבן לרצות אותי, או לגרום לו לבוא ולהתחיל איתי, ואז לצחוק על זה שאת הצעד הראשון לא אני עשיתי. אני חושבת שהתכונה הזו נשארה עד היום. אם אני אלך לעבוד אצל שגיא אני חייבת לרסן כמה מתכונות האופי הכי חזקות שלי. מה שכן לאורך כל השנים הייתי בסוג של זיוף אחד גדול, בין הילדה המאושרת של הבוקר לזו הכאובה אחרי סקס בערב. אם תשאלו אותי, מעטים היו הפעמים שנהניתי מזה, תרתי משמע.
כשהתקרבתי לשער צלצלתי בפעמון ואז שמעתי סוג של גלינג. דחפתי את השער והתחלתי לפסוע על השביל. דלת הבית נפתחה קצת אחרי שעברתי את האמצע. הוא עמד שם מחויך עם ג'ינס יפה וחולצת טריקו לבנה, כל מה שהוא שם על עצמו נראה טוב. אני יכולה להתחיל להתרגל למראה שלו עם בגדים. חייכתי אליו חיוך מבויש. הוא נתן לי חיבוק ואז פתח את הדלת ונתן לי להיכנס פנימה. הבית הזה נראה שונה באור. "קפה?" הוא הציע לי. "מה אנחנו מתנהגים כמו שני ידידים טובים ויושבים לקפה?" שאלתי לא מבינה. "את נראית עייפה" הוא אמר מיד, "קפה מעיר אנשים". צחקתי והנהנתי אליו. "שתי כפיות סוכר".
עם הקפה הלכנו להתיישב בגינה שלו על שני כיסאות נוחים. ביקשתי ממנו שיסביר לי את כל מה שהתפקיד דורש. לפני זה הוא בעצם סיפר על כל מה שיש בחברה הזו, על התפקידים ועל האנשים שנמצאים בה. כעיקורן זו פשוט חברת הון רגילה. הוא סיפר לי מה כל אחד עושה ומה המטרה שלהם, שהיא דומה לשל כל חברה אחרת. הוא דאג להסביר מה מיוחד בהם ומה הוא רוצה לקדם, ואיך הוא הגיע לאן שהוא הגיע ובאיזה דרך. הכל היה נשמע מעניין, נשמע עולם שמעולם לא התנסיתי בו.
אחר כך הוא סוף סוף הסביר על התפקיד שאני אמורה לעשות. הוא אמר לי שזה כעיקרון כמו עוזרת הפקה. צחקתי ואמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר. "התפקיד לא פשוט זה אני יכול להגיד כבר עכשיו. הוא לא תפקיד קל. הוא דורש הרבה, הרבה פעמים עבודות תיוקים או מצד שני שיחות טלפון לא קלות והרבה מאוד כוחות שכנוע. צריך להיות מאוד מניפולטיבי ולראות מה להגיד ללקוח ואיך לשכנע אותו. אני אגיד את האמת, כשנכנסת למשרד שלי באותו יום אני פשוט הוקסמתי. היה משהו בגישה שלך ובשיחה הדוגרית שניהלת איתו שקסם לי. יש לך את זה, אין לי ספק. הצלחת לסגור עסקה של מיליונים. לי לקח כמה וכמה שנים להבין את זה, ואנשים לומדים הרבה כדי להגיע למיומנויות כאלה. אצלך זה הגיע בקלות" הוא חייך. "אבא שלי היה עוסק באותו תחום" אמרתי לו ולגמתי מהקפה, "היתי שומעת את השיחות שהוא מנהל, לומדת ממנו, לומדת איך להתווכח" חייכתי אליו. "את אף פעם לא מדברת על המשפחה שלך" הוא אמר לי מיד. הסתכלתי עליו בחיוך קטן. "עבור נושא".
"תגידי, אפשר לשאול אותך משהו?" הוא אמר לי והסתכל עליי. הוא לגם מהקפה שלו, שהיה קר עם קרח, זה תמיד מצחיק אותי השילוב הזה. "אתה יכול לנסות, אני לא מבטיחה לענות" חייכתי אליו. "אני לא הייתי בטוח אם בכלל לשאול אבל זה חזק ממני ואני מעדיף לדעת מה קורה" הוא אמר. יש משהו בהקדמות שאנשים עושים למשפטים שלהם שיכול להטריף אותי. "דבר שגיא" אמרתי לו מיד. "מה באמת קרה בינך לבין ירדן?" הוא שאל אותי. "הבאמת פה במשפט נחוץ?" שאלתי לא מבינה. "כן כי הרי אתם לא ביחד ומכירים מעט מאוד זמן.. הוא בכה לי בטלפון לפני שהגעת". פערתי את עיניי. הסתכלתי עליו בשוק. "בחיים שלי לא שמעתי אותו ככה אדווה, הוא היה מפורק לגמרי. זה היה נראה לי הזוי. זה לא יכול להיות שנפרדתם כי לא הוגדרתם ביחד אלא רק יצאתם, ולא יכולתי לחשוב על משהו אחר שקרה כי הוא גם לא הסכים לספר לי. הבכי שלו הרג אותי". "בכה?" שאלתי שוב. הוא הנהן אליי בשתיקה. "מה קרה לו? מה קרה ביניכם?" הוא שאל אותי. הרכנתי את ראשי והרגשתי את הכאב מתחיל לחדור יותר ויותר עמוק. "אני סיפרתי לו" נאנחתי. אחר כך הרמתי את ראשי כדי להסתכל על מבטו, הוא היה המום. "על ה?..". הנהנתי אליו. "כמה אומץ.." הוא נאנח. הנדתי את ראשי לשלילה. "איזה אומץ" נאנחתי בעצב והרגשתי את הדמעות עולות אל העיניים, "אומץ להיות סוף סוף אמיתית עם הבנאדם? אתה יודע באיזה פחדים הייתי? מה זה להתמודד עם האמת שאתה כל הזמן משכיח ומדחיק? לא להיות אותו אדם שמזייף וצוחק ולא יודעים עליו כלום, הסודי. אתה יודע מה זה לחשוף את הכאב הכי עמוק שלך ולקבל כזו תגובה?" שאלתי והדמעות זלגו מעיניי. שגיא התקרב אליי ונתן לי חיבוק חזק. הוא עטף אותי בחיבוק שלו וסירב לשחרר עד שאני ארגע. "התגובה שלו.." נאנחתי, "חשבתי שהוא יגיד לי שנעבור את הכל ביחד ושהכל יהיה בסדר, ויגיד לי לקפוץ ישר על ההזדמנות שנתת לי. הוא ברח, הוא פשוט הלך כי היה לו קשה להתמודד ואמר שהוא צריך קצת זמן לחשוב. מה זה אומר עלינו כרגע? על הבנאדם היחיד שבאמת הרגשתי משהו אליו, הרבה מעבר לזה שהגוף שלו יפה מה שקורה בכל פאקינג ערב. בחיים שלי לא הרגשתי קמצוץ ממה שהרגשתי כשהייתי לידו. אני הרחקתי אותו בדיוק כמו שידעתי שיקרה". "אז למה סיפרת?" הוא נאנח. "כי הרגשתי שמגיע לו לדעת את האמת, לו יותר מלכל שאר האנשים. הבנתי אחרי השיחה איתך שאם אני לא אגיד לו, אני לא אוכל לנהל איתו אפילו מערכת יחסים, ולא עם אף אחד אחר. הבנתי שאין לי סיכוי לחיות חיים כל כך טובים וזוגיים אם אני לא אהיה כנה לגמרי עם האדם שאני רוצה". הוא הסתכל עליי ושתק, נותן למילים לחלחל אל תוך גופו ולי להרגיע את הכאב.
שגיא באותה סיטואציה שימש כחברה הטובה, זו ששומעת ורוצה לייעץ. הוא שוב היה שם בשבילי, שוב נתן לי את התמיכה שאני כל כך רוצה. כשאתה נשאר בלי חברים בעולם ובלי שאתה יודע מה אתה צריך, האנשים הכי מפתיעים הם אלה שעוזרים ותומכים בך. בחיים שלי לא חשבתי שאחד מהסטוצים הקבועים שלי יהפך לידיד שלי. זה נראה כמו סרט רומנטי שלא מצליח לעבוד.
"יש לי הצעה בשבילך" הוא אמר לי. הסתכלתי עליו וחיכיתי להמשך דבריו. "לכי ותתקלחי פה, זה קצת ירגיע אותך, מקלחת תמיד מרגיעה אנשים. אחר כך לכי לעשות תנומה קלה וזה ירענן אותך. אחר כך תדברי איתי שוב, ננסה להבין וננסה לחשוב מה לעשות מפה. את תהיי הרבה יותר רגועה. מה את אומרת?". הסתכלתי עליו בחיוך קטן. הוא הסתכל עליי עם המבט הכי יפה והכי רגוע בעולם, הכי מכבד, ממש לא ממקום של רחמים. הוא באמת דאג לי. זו הפעם הראשונה שלא התנגדתי ישר על ההתחלה. ידעתי שהעניין יהיה חד פעמי והכרחתי את עצמי שהוא יהיה חד פעמי, אבל החד פעמי הזה היה חייב לקרות.
"שגיא" אמרתי לו כשעמדנו בחדר שלו והוא הוציא מגבת מהארון. "שנייה" הוא אמר לי. הוא הוציא מהארון מגבת ירוקה, סגר את הארון, הסתובב אליי והגיש לי אותה, "מה?". "מעבר לתודה" אמרתי בחיוך, "אני רוצה להגיד לך שאני מסכימה להצעת העבודה" חייכתי אליו. הוא הסתכל עליי מופתע ואז חייך חיוך ענק. "יהיה לי מוזר עכשיו לשלב בין ביזנס לפלז'ר אבל יהיה טוב" קרצתי לו. הוא חייך חיוך מתוק. "אל תדאגי" הוא צחק, "נשים גבולות".