הגרוע מכל…
איבדתי את הכל,
וכבר אין לי קול.
מרוב הצעקות,
מרוב הצרחות.
חתכתי וורידים,
השתמשתי בסכינים,
הפסקתי לאכול,
וההקאות התחילו לפעול.
הקאתי כל דבר,
כל מה שאפשר לדמיין.
היה הרבה דם,
מראה לא נעים.
חתכתי את הבטן,
את הרגליים,
ואת 2 הידיים.
————————————————-
"תמות כבר" אני אומר לעצמי.
"למה אתה מחכה".
"אני מחכה שהיא תסכים לדבר איתי".
שלחתי לה הודעה, היא ראתה אך לא ענתה.
הבנתי שזה הזמן לסוף.
חתכתי את עצמי, בכל הכוח, ואפילו לא בכיתי.
לאחר כמה שעות קמתי בבית החולים, ואחי בכה איתי.
"למה אתה בוכה?! "
"עדן, אמא נפטרה"
* אלתור, לא יותר מזה *.
תגובות (1)
זה היה ממש יפה ועצוב ומרגש, אבל גם נורא מבלבל.
באיזשהו שלב איבדתי אותך.