שונה טוב או רע? זאת השאלה.
פעם חשבתם איך זה יהיה לעזוב את בית הספר? לצאת לעולם הגדול, לפרוש כנפיים ובאמת לעוף?
יצא לי לחשוב על זה, אבל בכל יום שעובר אני מרגישה את היום הזה הולך ומתקרב. מרגישה זאת בדמי.
הרגע שבו אסיים את הלימודים ואצעד לעבר שער בית הספר בפעם האחרונה יכול להיות היום הכי מאושר בחיי, אבל הוא יכול להיות גם ההפך.
מצד אחד, הבית ספר הוא הכלא, הרוע בהתגלמותו. שיעורים, עבודות, מבחנים ובגרויות. מורים מציקים. תלמידים מעיקים. סביבה סגורה. אוויר מחניק. למידה מרובה. השקעה מתמדת. מאמץ מטורף. לחץ היסטרי.
אבל מצד שני בית הספר הוא מסגרת, לימודית וחברתית. בפן החומרי הבית ספר מציג בפנייך את האפשרויות שאתה יכול לבחור, מדריך אותך לדרך הטובה ביותר, ולפי דעתם, לחיים נכונים יותר בעתיד. מורים עלייך לחשוב קדימה. ללמוד ולהשקיע. לדבוק במטרה ולגרור את עצמך לפסגה.
בפן הרגשי הבית ספר כאילו בוחר לך את החברה שלך, את החברים הפרטיים שלך. לפי המגמה שאתה בוחר אתה יכול להתחבר עם אנשים שיותר דומים לך, שבחרו בדרך שאתה בחרת. ובעבודות, כאשר מצוותים אותך למישהו אחר, דבר אשר מקרב ביניכם ושוב אתם נכנעים לבחירת בית הספר.
אני לא יודעת מה מנצח, מה חזק יותר מבין השניים. היום המאושר או היום העצוב ביותר שיכול להיות. כנראה שאצל כל אחד זה שונה, כל אחד והאופי שלו, כמו שאומרים.
אני מודה, אני מפחדת לצאת לעולם הגדול, להפסיק להיות הילדה הקטנה של אימא ואבא ובאמת להתבגר. לקחת על עצמי אחראיות. נשארו לי רק עוד שנתיים וקצת כדי להגיע לשלב הזה בחיים. נטישת בית הספר והעבירה לצבא תהיה מצב חדש ומלחיץ. מצב שיעמיד אותי בדרך שונה.
שונה טוב או רע? זאת השאלה.
לפעמים השונה הזה יכול להיות מועיל ועוזר, אבל כשאני מצמידה אותו למישהו אחר.
עליי זה קשה לי לתאר. אותי במדי צבא. מכנסיים בצבע ירוק חאקי צמודים לרגליי הארוכות. מגפיים שחורים ומלוכלכים מופיעים על כפות רגליי השבריריות. חולצת צבא מכופתרת על החלק העליון בגופי ושיערי הבהיר, בלונדיני כהה כזהב בשמש, אסוף לזנב סוס כדי שלא יפריע לי במלאכתי.
כשאתגייס ארצה להיות בוודאי מצליחה, תורמת, עוזרת לארצי שלי. אם אני כבר מבזבזת שנתיים מחיי למה שלא אתרום אותם למשהו חשוב? למקום ולמעש שיעריך אותי?
ואז כשאבחר לתפקיד כל שהוא ובמקום כל שהוא אהיה בבגדים של בוגרת. בגדים של אחרת.
אצטרך להתחיל לחשוב על העתיד. לעסוק במה שאני אוהבת או להיכנע לרצון לעסוק בעבודה הטובה ביותר. במה אבחר? אני עדיין לא יודעת.
תגובות (4)
היי החולמנית,
נגעת בנושא שעובר בראש שלי כמעט כל פעם שמזכירים את הבגרויות…
ואני חייבת להודות שאני הייתי מעדיפה להיות ילדה לנצח. המחשבה על העתיד, הצבא, להיות אחראית על המעשים שלי, להבין שאני כעת מי שמחזיקה את הגורל שלי בידיים… היא נוראית לטעמי, מרתיעה לחלוטין.
כתוב יפה ובשפה רהוטה, ומעביר מסר רציני, ומחשבות שעוד כולם פה עתידים לחשוב. כל הכבוד, המשיכי ככה!
ממני, לין.
לין, תודה רבה על התגובה!!
אני שמחה שאנחנו חושבות אותו דבר, בכיוון דומה…שהצלחת להבין את מה שניסיתי למסור.
גם אני הייתי רוצה להישאר ילדה לנצח, אך ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה שזה לא מציאותי, לצערי.
תודה על המחמאות!! הן משמחות אותו מאוד :)
החולמנית.
קודם כל את כותבת מושלם! באמת מושלם! שתיים כל אני לא מפחדת. הרעיון להיות באמת חופשיה לעצמי ולצאת ממסגרת בית ספר הנוקשה נראת בעייני כהזדמנות ליצור לעצמי חיים מדהימים. (:
את צודקת…בגלל זה ציינתי שכל אחד חושב אחרת ושיש גם את הצד הזה.
הצד הזה קיים גם אצלי…אבל אני יותר חוששת, אבל נראה לי שזה יעבור. אני חושבת.
תודה על המחמאות והתגובה!! :)