Back from the Ashes פרק 1 :הקפטן הזהוב של התיכון

25 הקפות.
רוב הבנות היו על סף עילפון כשהגיעו עד סוף המסלול, מתקשות לנשום. מבחינתי זה לא היה כל כך נורא, יכלו לתת לנו לעשות 40 הקפות כמו לבנים בנברחת הפוטבול. ואם כבר מדברים על נברחת הפוטבול ,מי האידיוט שהחליט שנברחת האתלטיקה הקלה ונבחרת הפוטבול מתאמנים ביחד בימי חמישי ?!
המרגש היה גדול מספיק , נכון, אבל זה היה כל-כך קל לשתי הנבחרות לאבד ריכוז. במיוחד בחודשי הקיץ,כשהבנים היו מתאמנים ללא חולצה, חושפים את השרירים שלהם בגאווה , לא שאני מתלוננת .
בעודי לוגמת מים , בחנתי את הבנים שהתאמנו בחלק השני של המגרש. נכון לעכשיו הם עבדו על כפיפות בטן.
תשומת לבי הייתה כולה מוקדשת לקפטן החדש שלהם , דמיאן. הוא הצטרף לקבוצה כשהיינו בכיתה ט' ועכשיו שאנחנו כבר בי"א המאמן החליט , בצדק, לתת לו את תפקיד הקפטן. הוא התאמן הרבה ונתן את כל כולו לקבוצה שלא לציין את הכישרון שגילה בספורט הזה.
הוא היה האדם הראשון שהכרתי כשעברתי לעיירה היימפשיר בחופש הגדול לפני כיתה ט'. האמהות שלנו עבדו ביחד והתחברו במהירות. לפני שהבנתי מה קרה , כבר בילינו את ארוחות סוף השבוע בביתם .
דמיאן היה החלום של כל בחורה ,כולל אותי. הוא היה גבוה (1.82) ופתח שרירים מרשימים . גוון עורו היה זהוב . שערותיו החומות בהירות היו תמיד בתספורת הקצוצה , הרגילה שלו . עיניו התכולות היו מסוגלות להמיס כול בחורה. כל תלמיד ותלמידה בבית הספר ומחוץ לו הכירו אותו. בהתחשב בעיירה שבה גרנו ,אוליי זה לא הישג כל-כך גדול.
העיירה היימפשיר הייתה קטנה מאוד, גם מבחינה פיזית וגם מבחינת מספר התושבים (4,176).
היו בה רק 2 תיכונים. האחד היה תיכון ממלכתי שנקרא על שם דוקטור מפורסם שנולד וגדל בעיירה(400 תלמידים). אני למדתי בתיכון השני. התיכון על שם וושינגטון לתלמידים מחוננים, שמנה 250 תלמידים פחות או יותר. לתיכון הזה היו ציפיות גבוהות מתלמידיו. היה צריך ממוצע גבוה כדי להתקבל והתלמידים התבקשו לשמור על ממוצע מסוים על מנת להשאר שם.
קצת קשה עם האימונים בנבחרת והניסיונות הנואשים לשמור על חיי חברה בריאים.
בנתיים , האימונים של שתי הנבחרות נגמרו. סוף-סוף , הבייתה.
אחרי מקלחת מהירה , הלכתי באיטיות לעבר היציאה של בית הספר. השרירים ברגליים הרגו אותי וקללתי את הרגע שבו נתתי לדודה שלי את המפתחות למכונית שלי. עכשיו אני צריכה לקחת את האוטובוס הביתה. נאנחתי, כמה שאני שונאת אוטובוסים.
קפצתי כשהרגשתי מישהו מניח את ידו סביב כתפיי. סובבתי את ראשי וראיתי את דמיאן. הוא חייך אליי את החיוך המסנוור שלו, מציג לראווה את השיניים הלבנות והישרות שלו, ונישק את לחיי. תארתי לעצמי כמה מטומטם נראה החיוך שהתפשט על פניי. " רוצה הסעה הביתה ?" שאל. בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שמישהו כמוהו יתן לי אפילו טיפה של תשומת לב. מיותר לציין שהסמתי באדום עז. "כן, תודה "
הוא הוריד את ידו מכתפיי ותפס את ידי במקום, משלב את אצבעותיו באצבעותיי ומוביל אותי לחנייה של בית הספר.