חיינו על קצה העולם

אנחנו חיינו על קצה העולם.
הרוח בשיערנו, והחיוך על פנינו.
חיינו מהר, מגיעות וכמעט מיד עוזבות.
איש לא ידע מה התחנה הבא שלנו, אפילו לא אנחנו.
צפנו עם הזרם, לאן שזה לא ילך.
ומה קרה כשנגמר לנו הכסף?
גנבנו אותו.
מעולם לא נתפסנו.
וזה לא משום שלא ניסו, זה משום שלא היה להם מושג מי אנחנו.
אף בעל חנות או מסעדה, לא רצה להודות שהוא נשדד בידי נשים.
זה מוניטין רע, ויופי של מקור לבדיחות רבות.
זה התחיל במקרה, כאשר שדדנו מסעדה קטנה.
בעל המקום לא יכול היה לוותר על האגו שלו,
וסיפר כי שני גברים חסונים פרצו לשם בכוח ולקחו את הכסף.
הקורבן הבא, בעל חנות תכשיטים צנועה, שמע על התיאור,
והחליט גם הוא להצטרף אל אותה עדות שקר.
וכך זה נמשך, איש לא היה בעקבותנו, ואנחנו לא יכולנו להיות מאושרות יותר.
אנחנו לא הסתנוורנו מהעובדות האלו, אך אולי נהיינו מעט שעננות.
לא חקרנו מספיק על המקום, או שעליי לומר לא חקרנו כלל.
בעל המקום, היה ידוע ברצונו לצדק, זה משהו שלמדנו מאוחר יותר.
ולכן, אחרי ששדדנו אותו, הוא לא נח לרגע, וגם הגיע אל כול קורבנותינו הקודמים.
כולם הסכימו לספר את האמת.
לא עבר זמן רב, ונפלנו מקצה העולם.