כלום

"פאק." אמרתי, ולא ידעתי מה אעשה עכשיו.
"מה קרה?" שאלת, ובעיניך אותו מבט מוטרד קלות.
אבל תמיד יש לך את המבט הזה כאשר מדובר בי.
אתה תמיד חושש שאשבור משהו או אהרוס דבר מה.
"חרא." אמרתי, והתעלמתי מדברייך.
לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט התחלתי ללכת במעגלים,
מבקשת שהכול היה אחרת.
"את מוכנה לספר לי מה לא בסדר?" אתה שואל, ותופס בכתפיי, מנסה לעצור אותי.
"כלום." אני עונה עלייך ומתחמקת מאחיזתך.
"הכול, פשוט מושלם." אני אומרת, והכול שלי פשוט כול-כך עייף.
כאילו אני מחזיקה את משקל כול העולם על כתפיי.
"אולי אני אוכל לעזור" אתה עונה, ואני לא רוצה להודות בזה,
אבל אני כול-כך שונאת את זה כרגע, את האופטימיות התמידית השוררת בך.
"אני אומרת לך שהכול בסדר" אני עונה, וקולי עולה עם כול מילה.
הגוש בגרוני מספר לי שבעוד שנייה אני אתחיל לבכות.
"ואני אומר לך, שאני לא מאמיך לך" ענית, בקולך העקשנות הנושנה.
אם רק היית מבין שאתה הרבה יותר מידי טוב בכדי להסתובב עם אנשים כמוני.
"אז זאת הבעיה שלך"