הילדה הוורודה.

הרחשים התעצמו, השמש שקעה במהירות, משאירה אפלה וחרדה מאחוריה.
הוא התרוצץ ברחובות, לובש מסכה לבנה עם עיגולים רחבים בצבע שחור במקום עיניים ופה. כולם נעלו את דלתותיהם בבהלה, מהשעה שש בערב עד השעה שש בבוקר. לא היה אף אחד בחוץ.
הנורות הבהבו, וקולות התפצחות נשמעו מהן. האבנים שרצו בכל מקום, כמו אספלט לא גמור.
הצרחות לא פסקו להופיע, האנשים לא הפסיקו לשעשע אותו.
הוא רץ ברחובות העיר, מפחיד את כולם, מנסה לזרוע הרס וחרדה בעולם.
הוא היה מוריד את המסכה, ובום! הסוד נתגלה. פני השלד נחשפו, אך כעת האדם כבר לא יכל לחיות. לכן, גרונו שוסף עד זוב דם מכל צדדיו, בסכין מעוגלת ומעוטרת בסימני השלד, שהיו בעצם פניו.
~~~
ילדה בעלת שיער וורוד התעוררה בבוקר. ילדה עם עיניים וורודות התעוררה בוקר אחד, והלכה לחצר.
הילדה הוורודה חפרה בור בה, לקבור את הגופה ששכבה בסלון ביתה.
בגדיה היו ספוגים דם, אך לא טרחה להחליף אותם. אף אחד לא היה בחוץ בשעה הזו, אף אחד לא התקרב ממילא לביתה.
גרון הגופה היה משוסף, ראשה כמעט ולא התנתק מצווארה. כל בוקר – בדיוק בשש ועשרה – הייתה קוברת את אימה בבור. כל ערב בדיוק בשש ועשרה אימה הייתה מתעוררת ממותה, עוטה פני שלד מזוויעים, ויוצאת לרחובות לחפש נשמות אבודות.
הילדה פיזזה לה בשמחה, וצחקקה בהנאה. היא כבר חיכתה לראות, את מי אמא תביא היום לארוחה.
~~~
הוא הסתובב במסכה, הולך בשקט. מתחבא בצללי המוות, לתיירים תמימים.
הוא חיכה להוציא להם את הקרביים, להביא הביתה כמה איברים לאכילה.
הוא קפץ מגג לגג, מחפש את העסיסיים ביותר. הוא נפל מהגג על חבורת תיירים הולנדים.
הם צווחו, צרחו, וצעקו עליו קללות בהולנדית. פני השלד בחיים לא ישכח את פניהם המפוחדות שדרבנו אותו להמשיך, את יצר המוות שגאה בו. הוא שיתק אותם לרצפה, והעביר בעדינות את סכינו על הגרונות שלהם. הם רעדו מפחד.
קיר זכוכית התנפץ לידו, מסיח את דעתו. מישהו אחר רץ משם, עיניו פעורות בבהלה. הוא הוריד את המסכה שלו, בזמן שחותך בעדינות את בטנה של האישה שהייתה מולו. הוא הכניס את ידו אל דלי הדם, והוציא חתיכת צינורית גלילית, רטובה, בצבע ורדרד בהיר. המעיים שלה. האישה בקושי הצליחה להתעוות מכאב מתחתיו.
האיש המשיך לברוח. לנוס אל חייו. הוא לא הסתכל אחורה. הוא לא היה מסוגל אפילו לא למעוד.
פני השלד אסף את הגופה המפרכסת אל ילקוטו, וגם את שני הנערים האחרים ששכבו לידה – הם כבר חוסלו משטף הדם שבקע מהגרון.
פני השלד רץ אחריו, קורא לו לבוא בקול ערמומי כנחש. האיש שרץ, בראשו – ראה שהכול בסדר.
הוא לא האמין למה שהוא רואה. את המוות המתקרב. ואז, הוא נעצר. עיניו הפכו כהות, עורו נצבע בצבע האפר. הוא התמוטט באמצע הכביש השומם – סכין תקועה בפצע חלק, עמוק במוח שלו.
עיניו התגלגלו בחוריהן, והדם נזל משם.
פני השלד אסף אותו לתיקו, ופסע לאט אל ביתו – מרוצה ומאושר כי שפך עוד קצת דם.
~~~
ביום שאחרי, הילדה הוורודה סעדה איברים פנימיים וארבעה אנשים שונים.
היא התענגה על הכליות, על הכבד, על המוח וכמובן על הלב שאהבה במיוחד.
היא חתכה את הגופות כמו על שולחן הניתוחים. היא הוציאה את האיברים המתים, וטחבה למקרר. היא לא נגעה בהם. היא אכלה אותם ככה, כאשר הדם עדין זורם בהם – כאשר הוא ממלא את פניה.
היא צחקקה רק כמו מי שלוקה בשיגעון יכול לצחקק, ותחבה עוד חתיכת מעיים לפיה. היא פחות אהבה אותם, אבל הם עדיין היו נחמדים לטעמה.
אמה שכבה מותשת על הספה, כבר החליפה צורה חזרה.
היא לא רצתה לקבור אותה מחדש. היא רצתה… לעשות את זה בעצמה.
היא כבר בת 17. ילדה גדולה.
היא הלכה, וישנה בעצמה בבור שנועד לאימה, קברה את עצמה. היא שינתה צורה לדמות מפחידה הרבה יותר.
בערב שלמחרת, בשש ועשרה בדיוק, היא לא שינתה צורה. רק חצי מגופה נתלש ממנה, בדיוק בקו הסימטריה האנכי שלה.
היא הייתה הרבה יותר מרשימה מאימה, ששכבה ישנה על הספה.
~~~
הפעם אשת השלד הביאה את האיברים שצריך לקצור.
הפעם אשת השלד נהנתה מההרג ומהטבח שיצרה.
הפעם, היא לא הייתה יושבת, ואוכלת על חשבון אחרים.
~~~
"היא לא מפסיקה –" הרדיו שידר קולות רשרוש. "ברחו –" הוא חזר להתנגן.
רעש הצרחות היה כמו מוזיקה לאוזניה, והדם השפוך היה כמו יצירת אומנות לעיניה.
היא מעולם לא הרגישה כל כך טוב. היא מעולם לא מילאה את היצר הזה, בצורה מוחשית כל כך.
הדבר היחיד שהיה שונה, כשהמשיכה את מסורת אימה, הוא שכבר לא היו אנשים בעיירה. היא ננטשה.
למה?
כי הילדה הוורודה, לא רצתה לקבור את עצמה.