The One That Got away – פרק 3

התעוררתי באמצע הלילה למשמע מוזיקה חלשה. זו הייתה מנגינה עצובה, מינורית כזאת, שגרמה לי להתחיל לחשוב מחשבות דיכאוניות על החיים בכלל ועל החיים שלי בפרט. נראה שאף אחד לא שם לב, כל האנשים שמאכלסים את שאר המיטות בחדר ישנו. גם אני נרדמתי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
כשקמתי בבוקר מיד הופיע זיכרון מוחשי של מה שקרה בלילה. המנגינה העצובה הוסיפה להתנגן בראשי. האם זה היה מציאות או חלום? הרהרתי. ניסיתי להיזכר אם אמרו לי שעלולות להופיע אצלי הזיות בעקבות אחת התרופות אבל ידעתי שלא אמרו לי דבר כזה. התחלתי לפקפק באמיתות המקרה מכל מיני סיבות כמו זה שאף אחד לא התעורר חוץ ממני, ובמנגינה היו כמה טעויות, כלומר שניגנו אותה בפסנתר באותם רגעים, ולא השמיעו מהיוטיוב, ואין פה פסנתר. לא?
אבל אם זה אכן חלום, זה חלום מאוד מוזר. לחלום שאני מתעוררת וחוזרת לישון? מה לעזאזל חשבתי? טוב, יש רק דרך אחת לבדוק אם מה שקרה אתמול היה מציאות או הזיה. לבדוק אם יש פסנתר במקום. בדיוק כשהתרוממתי מהמיטה צ'ארלי נכנס לחדר. נשכבתי מהר בחזרה כי החלוק בית חולים שלי מכסה רק את החלק הקדמי של הגוף, ולא רציתי שצ'ארלי ייחשף למראות האלה בשלב הזה.
"אן," הוא עלה למיטתי והתיישב לידי. באותו רגע שחכתי את כל מה שקרה בלילה והתרכזתי במרחק הקטן שביני לבינו.
"אן," הוא חזר ואמר, "חשבתי עלינו בלילה."
* * * * * * *
"אני רוצה להיות חבר שלך." אמר, משפיל מבט בבושה ואז חוזר ומסתכל עליי.
וואו.
"טוב." עניתי.
"גם אחרי שנצא." הוא אמר.
וואוו.
"טוב." עניתי, "אנחנו גרים באותה עיר?"
"כן." הוא ענה.
"לא אמרתי לך איפה אני גרה." אמרתי בהתרסה.
"הצצתי לך במסמכים." חייך. לא כעסתי עליו כי הוא התעניין בי. מהיחידים שבאמת עושים את זה.
"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" שאלתי. יש רק תיכון אחד בעיר.
"עכשיו אני עובר." הוא אמר, "תצטרכי לעשות לי סיורים בשכונה…"
חייכתי, מה שהוא מוציא ממני… כשלפתע שמתי לב שהגבות שלו מתחילות לצמוח.
"צ'ארלי!" אמרתי בהתרגשות שכל כך לא אופיינית לי, "הגבות שלך מתחילות לצמוח בחזרה!"
צ'ארלי מישש את גבותיו וחייך.
"תכף הכל," הוא הצביע על ראשו, "שופע!"
צחקתי, אבל ממש חיכיתי שהיום הזה יגיע.