כפיות- פרק 11

התעוררתי לבוקר חדש עם עוד שבע מאות שקל בכיס, זו כבר נהייתה שגרה. הכנתי לי את הקפה של הבוקר והדלקתי את הלפטופ שיש לי בדירה. אני תמיד מחביאה אותו. אני לא סומכת על אף אחת מהשותפות שלי שלא יגעו בו או יקחו אותו לעצמן. אנחנו שלוש בדירה. יש לו תמיד מקום קבוע שאני מחביאה אותו בו. גם אותו קניתי מהחסכונות שלי. שבוע אחד של סקס כל ערב וקניתי לעצמי מחשב, ידעתי שאני חייבת אחד כדי להישאר מספיק מתוקשרת עם העולם. פשוט נחתי ביחד עם הקפה השחור של הבוקר.
מבטי נעצר בקריאה באתר החדשות על מיזם חדש, מיזם נוסטלגי. הפרטים לא חשובים אבל כל מה שקראתי החזיר אותי לעבר, למה שכבר הספקתי כמעט לשכוח. בעבר הייתי תלמידה בסדר, ציונים של שמונים, אבל היה לי אכפת. בעבר כל מה שעניין אותי היה להוות גאווה לאנשים, להיות מודל ודוגמא בכיתה. תמיד רציתי שישימו לב איך השתפרתי ואיך הכל פתאום עובד לי. בגלל שלא היה לי קל, אז כל פעם שהצלחתי להוכיח את זה שמחתי. האם להורים שלי היה אכפת? לא. לא היה להם אכפת. לא היה להם אכפת משום דבר שהבאתי. אבא היה אומר "יופי אבל איפה המאה" ואמא פשוט הייתה מחייכת ואומרת שככה זה צריך להיות תמיד ואפילו יותר. מתוך הכאב הזה יצאתי להיות המורדת שאתם מכירים כרגע. מתוך הכאב ואי ההערכה שנתנו לי, רציתי להוכיח שאני יכולה גם להיות בדיוק הפוך, ויכולה לצאת על כולם ולהראות לכולם שלא רק הילדה הטובה מצליחה בעולם. מאז ועד היום אני מוכיחה את התגלמות דמותה של הילדה המורדת, שאפילו מוכנה למכור את הגוף שלה בשביל דבר חומרי.
אבל גם זה כבר מתחיל להתערער. כל המחשבה על כך שאני מוכרת את הגוף שלי אבל בעצם אף פעם לא זוכה באהבה אמיתית לא מפסיקה להכות בי מאז פגשתי את ירדן. כשאני מנשקת אותו זו תחושה שונה, כשאני איתו זו תחושה שונה ואני מכירה אותו יומיים. אפילו בעבר הקשרים הכי טובים שלי היו אלה שהגיעו מהר ונמשכו די הרבה זמן. אצלי הרבה זמן זה שלושה חודשים. אבל שגיא צודק, הדבר האחרון שאני יכולה לעשות זה להיות עם ירדן במערכת יחסים אם הוא לא ידע מה אני, אם אני לא אספר לו שאצלנו זה קצת שונה מכל קשר. אבל אם אני אגלה לו הוא יאסור את זה עליי. ואם הוא יאסור את זה עליי אז לי לא תהיה ברירה אלא לעזוב אותו כי עתיד במקום אחר אין לי. כל חיי נועדתי לעשות דברים נוראיים בשביל לזכות ב"תהילה". אני רק מגשימה את הסטיגמה הזו.
"הלו" עניתי לטלפון שקטע אותי באמצע המחשבות המגעילות. "הלו?" שאלתי. לא היה קול מהצד השני של הקו. "הלו!" התעצבנתי. "שגיא בא לך לענות? אתה מתקשר ואז לא מגיב?". "אדווה" הוא אמר לי. הו תודה רבה, "סליחה. בדיוק נכנסו פה לחדר. תגידי את יכולה לקפוץ לפה?". "מה?" שאלתי לא מבינה, "למה?". "את יכולה או לא?". "אתה יודע שזה לא הולך ככה" אמרתי לו, "אני לא ידידה שלך שאתה פשוט יכול להגיד לה לבוא והיא תבוא. יש לי דברים לעשות". "כמו מה? לשתות קפה שחור של בוקר וזהו? שעה ואת הולכת". "זה לא הולך ככה" אמרתי לו מיד. "אדווה!" הוא הרים את קולו. "שלא תעז להרים את הקול שלך עליי". "אדווה אני רוצה להציע לך עבודה ראבק!" הוא אמר לי. עיניי נפתחו בתדהמה. "את איתי?" הוא שאל פתאום רגוע. "אתה יודע שיש לי אחת כזו כבר..". שמעתי אותו קם וסוגר את הדלת. "אדווה אל תדברי שטויות" הוא אמר לי בקול חלש, "זנות זו לא עבודה". נאנחתי וגלגלתי עיניים. מזל שהוא לא יכול היה לראות את הפרצוף שלי באותו רגע. "אדווה בואי ותשמעי את ההצעה, רק תשמעי. יש לך כוחות שכנוע כל כך אדירים שאי אפשר לוותר על זה. את סגרת דיל עם משהו מטורף, נו בחייאת.." הוא נאנח בקול חלש, "רק בואי". "משרה מלאה?" שאלתי לא מבינה. "משהו כזה" הוא אמר לי, "ואת יודעת משהו- זה לא שלא תוכלי להיות זונה בערב". נשמתי נשימה עמוקה. כששגיא משתמש במילה זונה כל אות מכאיבה לי, כל אות גורמת לי להרגיש רע בתוך הגוף. המילה הזאת היא כבר אני, ואני לא יכולה להתנתק ממנה, אבל כשהוא אומר את זה, זה דבר אחר. "אני לא אגיע מכובדת.." אמרתי לבסוף. "מבחינת ביגוד את מתכוונת?". "כן" אמרתי ישר. "זה בסדר" הוא אמר, "רק תבואי".
כשנכנסתי שוב לבניין המשרדים, לבושה בחולצה הכי מכובדת שהייתה לי ובמכנסיים קצרים כשמתחתם גרביון, שוב הרגשתי זרה. שאלתי את אחד העובדים איפה נמצא החדר של שגיא. הוא חייך אליי וכיוון אותי לשם. כשהסתכלתי עליו רק הבנתי בדיעבד שלא הסתכלתי על הגוף שלו. זה לא קורה, כמעט ולא. דפקתי בדלת חדרו של שגיא ולמשמע קולו פתחתי את הדלת. "אני שמח שבאת" הוא חייך אליי. הנהנתי ועדיין עמדתי. "את יכולה להתיישב זה בסדר" הוא צחק. "כשאתה במשרד אתה בדיסטנס? אפילו חיבוק אין?". הוא חייך אליי ועדיין לא קם ממקומו. "במשרד זה דיסטנס" הוא הסביר לי. טוב, סקס פרוע בשירותים אין. "דבר" אמרתי לו. "מעבר לזה שזו משכורת פצצה, את באמת מתאימה לפה, והכישורים שלך מתאימים לפה. חשבתי הרבה מאז אתמול, על מה שקורה בינך לבין ירדן ועל העבודה, ועל זה שאת מוותרת על מערכות יחסים בגלל העבודה שלך. הבנתי שאני לא מרשה לך לעשות את זה יותר". "אתה מציע לי עבודה מתוך רחמים?" אמרתי ישר. "איך את תמיד מצליחה להביא את ההצעות האלה למקום הכי כואב שיש.." הוא נאנח, "זה לא ככה. באמת". "זה מאוד ככה" אמרתי לו. "לא היית רוצה לחיות חיים נורמלים?" הוא אמר לי. הסתכלתי עליו לא מבינה. שתקתי. בלעתי את הלשון. "לא היית רוצה פעם אחת לנהל מערכת יחסים בטוב?". הוא שוב הטיח בי שאלות שאין לי תשובות עליהן. "אני יכול לתת לך דף עם כל מה שהתפקיד דורש, וזהו. קחי לך כמה ימים לחשוב על זה ותתקשרי אליי". "אפשר שאלה?". "בטח" הוא אמר לי ישר. הסתכלתי סביב כדי לראות אם הדלת סגורה. "איך תסתדר בלי הזונה הקבועה שלך?" שאלתי במבט ערסי. הוא הביט בי במבט קר. "אני אתמודד" הוא אמר ולא הוריד את מבטו ממני. משהו בכל ההצעה הזו פשוט הרגיש לי רע, כאילו הכל מגיע רק בגלל שהם יודעים מה המצב שלי ולא כי הם שופטים קודם כל על פי הכישורים שלי. אך פעם לא היה לי כישרון לכלום. נשמתי נשימה עמוקה וקמתי מהכיסא מסתכלת לנקודה לא ברורה. הרגשתי רע כמו שהרבה זמן לא הרגשתי רע. התחלתי ללכת לכיוון הדלת מנסה להכניס את הדמעות שמאיימות לבוא פנימה. "היי היי" שמעתי את שגיא אומר ומגיע אליי. הוא תפס בידי, "את בוכה?". שיחררתי את ידי מידו. "אני אדבר איתך" אמרתי בקול חלש ויצאתי מחדרו, הולכת כמה שיותר מהר כדי לצאת מהקומה הזו.