מסוממת

בהתחלה, לא ממש הייתי בטוחה מה שונה הפעם.
זאת אומרת, הייתה את אותה תחושת ציפה כמו תמיד.
אתם יודעים, לפעמים נראה לי שהסיבה היחידה לעובדה שאני עוד בחיים,
היא העובדה שאני יכולה להיות מסוממת 24 שעות ביממה ולאיש לא יהיה אכפת.
ובפעמים אחרות, אני יודעת שזו הסיבה היחידה.
אבל כמו שאמרתי, משהו הפעם, היה שונה.
הפעם, דפקתי את עצמי לגמרי.
אני לא בטוחה מתי שמתי לב לזה, אבל ירד לי דם מאף.
אני לא מדברת על טיפטוף, אלא על זרם של 'אוי-אלוהים-שמישהו-יסגור-את-הברז'
ולפתע, הרגשתי שהמוח שלי עומד להתפוצץ.
זאת לא הייתה תחושה זרה, אבל לרוב, היא הגיע רק אחרי לילה שלם של שכרות,
וסמים, והרבה זכרונות מחוקים.
לפתע, הרגשתי כאב בזרועותיי.
אני לא יודעת למה, אבל התחלתי לגרד.
אלוהים, כאשר הרמתי את היד שלנגב את הדם מאפי, קלטתי שיש דם על ידי.
בהתחלה, שחשבתי שכול הדם הגיע מהאף שלי, אבל אחרי מבט יחיד בזרעותיי,
קלטתי שגירדתי כול-כך חזק, שממש תלשתי את העור מזרועותיי.
הרגשתי שאני מאבדת את אחיזתי במציאות, ולא בדרך נעימה.
אלא בדרך של 'אני חושבת שאני עומדת למות'.
אני לא ממש יודעת מה אתם ציפיתם שתהיה המילה האחרונה שלי,
אבל היא הייתה "פאק."
למה?
כי הכלבה דפקה אותי כהוגן.