Diary-פרק חמישי.

—————————————————————
היי…אתה יודע שעבר עליי הרבה לאחרונה, ומה שסיפרתי לך אתמול?
טוב, למען האמת, זה לא ממש כל מה שקרה:
דיברנו שם בחוץ, ליד דלת ביתי.
היא רצתה לאמר לי משהו אבל לא הייתי בריכוז.
"נוי?" היא קראה בשמי-הרמתי את עיניי לעברה, והסתכלתי אליה בהבעה מבולבלת.
"שמעת אותי?" היא שאלה כשעל פניה הבעה מוזרה…
"מה?"הייתי מבולבלת, לא כל כך הקשבתי לה.
"לא משנה." זה מה שהיא אמרה.
היא קמה מן המדרגות והתחילה ללכת לכיוון הרחוב…
החולצה האדומה שלה התנפנפה ברוח.
היה חושך. לילה שחור וקודר.
התחיל לרדת גשם והתיישבתי לי שם.
ברקים ורעמים, רוח חזקה.
לא הבנתי מה קרה, מה היא רצתה לאמר לי?
היא אמרה לי משהו-מה זה היה???
אוף אני לא מצליחה להיזכר!
אז, ישבתי כמה דקות על המדרגות עד שאמא שלי יצאה החוצה.
"נוי בואי, תיכנסי פנימה! גשם בחוץ ואנחנו אוכלים." אמרה בטון כבד וברור.
היא ראתה שמשהו לא בסדר איתי. "מה קרה נוי, חמודה שלי?" אמרה והתיישבה על ידי.
"אני..אני לא בטוחה."
"מה זאת אומרת?" חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי בחזרה.
דמעה זלגה מעיני אל הכתף שלה.
"די חמודה שלי, אל תבכי.."
"אני..אני אלך להתקלח ולישון. אה-ואני לא רעבה, זה בסדר."
"מה?"
"אמרת שאוכלים ארוחת ערב..אני לא רעבה."
שחררתי את החיבוק ונעמדתי.
הסתכלתי אליה למטה, יושבת שם.
הסתכלתי אל עבר הדלת.
לא יודעת מה עבר עליי באותו הרגע.
פשוט התחלתי לרוץ-רצתי ורצתי.
"לאן את רצה ?!" אימי צעקה.
נעמדתי פתאום והסתובבתי אלייה.
"נוי!"
————————————————————
המשכתי לרוץ, ובכיתי. כל הרגשות התפרצו פתאום.
לא באמת ידעתי לאן רצתי: הכול היה חשוך ובקושי הצלחתי לקרוא את השמות של הרחובות.
ראיתי ספל עם סככה מעליו והתיישבתי.
כל כל קר, וגשום. עוד רעם נשמע וברק נראה בשמיים.
קיפלתי את ברכיי לעבר החזה שלי, שמתי את כפות רגליי על הספסל והרכנתי את ראשי.
למה אני עושה את זה? איפה אני? הקור? הפחדים? הרגשות? מתי אני אפסיק להיות כזאת אנוכית?
כל כך הרבה מחשבות ושאלות עלו בי והציפו אותי.
אוף-הלוואי וכל זה לא היה קורה..
בעודי חושבת לעצמי, נשמע קול של חריקת דלת.
"נוי?" הסתכלתי לשם. "בן?" מה הוא עושה פה?!
"מה קרה? למה את פה? בואי תיכנסי." אמר והביא לי מגבת לרגלים ולגוף.
"אני.." עצמתי את עיניי חזק, "לא יודעת."
"מה את לא יודעת? את רוצה שאני אכין לנו תה?"
"אם…אם זה לא מפריע לך. תודה" הסתכלתי אליו, חייכנו אחד לשני והוא הלך לעבר המטבח.
התנגבתי במגבת הכחולה והגדולה.
זכרתי אותה טוב מאוד מהמחנה ההוא שעשינו לעצמנו-
זו הייתה אותה התקופה שבן, נטשה, נועם ואני היינו מאוחדים.
אבא של בן יצאנו לקמפינג באוהלים באתר כלשהו עם שולחנות, שירותים ומקלחות…מתחם לאוהלים.
הייתה לי יום הולדת והם החליטו לעשות לי הפתעה.
נסענו באוטו כחצי שעה והגענו ליער, אבא של בן הוציא את הציוד ונעל את האוטו.
לצערי, זכרוני מעורפל ואיניני מצליחה להיזכר אבל אני כן יכולה לזכור מה קרה באותו לילה…
"על מה את חושבת?" בן נכנס לחדר המואר והחמים.
"מה?" שאלתי את בן.
"את נראית כאילו את חושבת על משהו חשוב".
"לא סתם..זה רק ש.." ראיתי שהוא מחזיק את כוסות התה בידיו.
"קחי."
"תודה". הוא התיישב לידי.
"לא רצית לאמר משהו?"
"לא."
"נו..עשיתי לך עם אקסטרה סוכר..כמו שאת אוהבת" חייך. "אז מה רצית לספר לי?"
"אתה זוכר את הלילה ההוא שיצאנו למחנה עם אבא שלך?"
"אולי…תזכירי לי?" הוא בלע רוק. "איך אתה לא זוכר? שגנבתי לך את המגבת מתי שהתקלחת כי כעסתי עלייך שיצאנו לדבר הזה עם כל היתושים."
"כן..ורדפתי אחרייך עם בוקסר רטוב בכל היער."
"והרגע ההוא.."
"איזה רגע?"
"לא יודעת. עזוב" הסתכלתי לצד השני.
"אני יודע לאיזה רגע את מתכוונת."
"כן?"
"אהה" הוא הנהן.
הרמתי גבה.
"נו..את לא זוכרת שהתגלגלנו על הדשא ואת נפלת עליי?"
"התגלגלתי עלייך יותר נכון.." צחקתי. איך התגעגעתי לזמנים ההם.
"נעים לך?" שאל ולקח לגימה ארוכה מהתה שלו.
"כן..ולך?"
"גם".
הנחתי את התה שלי וכך גם הוא.
"אז,את מוכנה להסביר לי למה הגעת לכאן?"
"אולי אתה תסביר לי?"
"אני אלך להביא לנו עוד…עוד תה."
"בבקשה אל תעשה את זה."
"למה לא?"
"תישאר פה. אל תעזוב אותי."
"ומה גורם לך לחשוב שאני אעשה את זה?"