זה הכול אשמתי
"היי אמא" אני ניגשת למיטתה של אמי החולה.
הרופא אמר לי שהיא שכחה כמה דברים, אז לא להיבהל אם היא לא זוכרת אותי.
"את זוכרת אותי?" שאלתי בחשש.
אמא מנידה ראשה לשלילה.
"אבל את יפה מאוד" היא אומרת.
"תודה…" אני לוחשת.
"היי…" היא מנסה לעודד אותי.
"אני אומנם לא זוכרת אותך, אבל אני בטוחה שאת בת נפלאה!" אמרה בחיוך.
"כן…" מלמלתי.
היא לא יודעת שבגללי היא לא זוכרת כלום.
שבגלל שאני הייתי באמצע הדרך היא סטתה מהכביש והתנגשה בקיר האבנים.
היא לא יודעת שבגללי ידה השמאלית שבורה, ראשה חבול, רגלה הימנית נקועה והיא סובלת מכאבים עזים בכול גופה.
היא לא יודעת שזה בגללי.
"את זוכרת את שמך?" אני שואלת.
"אני חושבת שזה… דניה? דליה? משהו בסגנון…" היא ממלמלת במבוכה.
זה בגללי.
בגללי אמא שלי לא זוכרת את שמה.
בגללי אישה בת 43 לא זוכרת את שמה, לא זוכרת את הבעל שלה, את הילדים…
כלום היא לא זוכרת!
דמעה קרה נוזלת על לחי השמאלית.
אני מחזיקה בידה.
"יהיה בסדר" היא מנשקת את ידי הרועדת.
אני מחייכת קלות ויוצאת מהחדר.
אני כבר לא יכולה לסבול את זה.
אני לא יכולה לסבול את מחלת השכחה הארורה.
אני לא יכולה לסבול אותי.
"אבא!" אני קוראת בשמחה.
הוא רץ אלי, פניו אדומים ומאוזניו עשן שחור.
אני חשבתי שהוא יחבק אותי, ינחם.
במקום זה הוא כעס.
הוא התקרב אלי, תפס בידי חזק ככול האפשר ונתן לי סטירה כואבת שהשאירה סימן אדום בוהק על לחי.
"זה הכול באשמתך!" הוא סינן.
"הכול באשמתך!" עכשיו צעק.
"אני יודעת…" בכיתי. קולי רעד מפחד.
"זה הכול אשמתי…"
תגובות (5)
נורא אהבתי.
זה עצוב ויפה….
זה מאוד עצוב…אבל מאוד יפה ומקורי!
מדרגת 5
זה מאוד מקורי, ואת האמת אני יכולה להזדהות עם הקטע של המחלה, סבתא שלי לוקה באלציימהר, והיא בקושי זוכרת את השפה העברית.
שום דבר לא באשמת אף אחד, הדברים יקרו בכל מקרה. ככה או ככה. כתיבה יפה. ממש אהבתי.
ואווו זה כול מה שאני יכולה להגיד
ואוו זה ממש יפה ומקסים וזה כתוב בצורה ממש יפה
וזה גם נורא עצוב ונורא התחברתי לזה
תודה רבה לכולכן :)
ודרדסית, לא אומרים "נורא אהבתי" אומרים "מאוד אהבתי" או "אהבתי מאוד". נורא אהבתי זה… נורא.
חחח :)