מרינה- פרק 3, לקרוא ולהגיב!

פרק שלישי: מודבר במעשה לא חוקי

דבר ראשון, אל תכנסי ללחץ, חשבתי. זה דווקא די הגיוני, אחרי הכל, בתמונות הראשונות שלי באלבום המשפחתי אני בערך בת שישה חודשים. אז… יכול להיות שהיום אני בת 16? אולי. טוב, זה מסביר המון.
טוב, מרי, תרגעי, תנשמי, ותפעילי את המוח.
את לא מספיק חזקה לנצח את כל האנשים האלה, לא משנה שאת כבר שנתיים בחוג ג'ודו, אז כדאי שתזיזי את הרגליים שלך ותברחי! רגע… מה אם אמא ואבא? (לשעבר) אני לא יכולה פשוט לנטוש אותם, וחוץ מזה, לחברה האלה יש תשובות, ולך יש כמה שאלות רציניות.
מה אני אמורה לעשות?
טוב, לפחות הגורל חסך לי דילמה רצינית, כי בדיוק באותו הרגע אחד מהבחורים אמר
"שמעתם משהו?" "כן" אמר החתיך. "הנה היא!" אמר אחד הבחורים והצביע אליי.
כנראה שפרץ אדרנלין זה אמיתי, כי אני חייבת להגיד שלפני שחוויתי אחד, הייתי בטוחה שאנשים המציאו את זה כדי להסביר כל מיני דברים מדהימים שאמהות עשו כדי להציל את הילדים שלהם (לדוגמא: הפיכת מכוניות ברגעי פאניקה) אבל הייתי חייבת להודות שזה אמיתי ומדעי, כי פשוט אין הסבר אחר לזה שחציתי את הרחוב כמו טיל – וזה ממש לא מטפורה – בלי אפילו להתנשם מהמאמץ.
האמת שהייתי בטוחה שהם איבדו אותי ברגע שעשיתי את הצעד הראשון, אבל עם המזל שלי…
כמעט צרחתי מפחד ששמעתי את הצעדים הרצים מאחורי,מה לעזאזל אני עושה עכשיו?!?!

כאב.
הכאב הכי נורא שהרגשתי אי פעם פגע לי בעורף, ואז התעלפתי.

* * *

אין לי מושג כמה זמן הייתי חסרת הכרה, אבל בסוף, התעוררתי.
לא פקחתי את העניים, אבל שמעתי משהו… זה לא מכונית או רכבת, אבל הרעש דומה, רק הרבה יותר חלש… שמעתי גם נשימות, ממש לידי. ואז שמעתי צעדים וקול של גבר שואל "היא בסדר?" קול אחר, קרוב יותר "אני לא יודע" – "היא התעוררה?" שאל הקול הרחוק. "עדיין לא" אמר הקול הקרוב.
"באמת ז'ס, אתה צריך להיות יותר עדין יותר, הכל ירד לטמיון אם היא תמות לנו בדרך." מה?! איזה דרך? ולמה שאני ימות? לאן לוקחים אותי? תהיתי אם הם מדברים בחידות רק כדי לעצבן אותי.
טוב, לי זה נראה כמו זמן טוב להתעורר.
פקחתי את העניים ומיד עצמתי אותם שוב. אור בהיר וחזק סנוור אותי. פתחתי שוב את העניים והזזתי מעט את הראש הצידה. בבת אחת כל הנשימות נעצרו, וגם מוזיקה עדינה של חליל צד. -לא שמתי לב לצליל העדין של החליל עד שהוא הפסיק-
התיישבתי והגוף שלי קילל אותי בכל הכוח, בחיים שלי לא הרגשתי כל כך גרוע. הסתכלתי מסביב, והדבר הראשון שהוכחתי אליו היה המקום שאני נמצאת בו.
אני בתוך מטוס?!?!?!
הדבר השני שראיתי היה שאני מוקפת בחבורה של לפחות 15 גברים ו-3 נשים (כולם חיוורים בצורה לא טבעית. מה, יש איזו מחלה נפוצה שגורמת לאנשים להיות חיוורים כמו סיד, ואני היחידה שלא שמעתי אליה?) ביד של אחת הנשים היה חליל צד יפהפה, מפוסל מיהלום לבן. כנראה מה שסנוור אותי קודם. "אני מאוד מקווה שאתם מבינים שמדובר במעשה לא חוקי." אמרתי. "אין פה שום עברה על החוק, את תביני הכל." אמר הקול הקרוב, נו… זה, החתיך, ג'ס, מסתבר. "טוב, אני ממש לא מבינה, ואני מאוד מקווה בשבילכם שאתם תסבירו לי הכל, ובתור התחלה לאן אנחנו טסים." אמרתי. "היא משהו." אמרה האישה אם החליל.
היה לה קול נעים שזרם כמו מפל מים, ומראה שקט ומאופק.כשראיתי אותה מיד הרגשתי יותר טוב, ועניתי בצורה קצת יותר מאופקת ממה שהיה קורה, כנראה, אם משהוא אחר היה פותח את הפה. "טוב, אתם מתכוונים לענות לי או לא?" כולם הסתכלו אחד על השני, ואחרי דקה שהרגישה כמו נצח, אחד הגברים אמר "את לא יודעת כלום, נכון?"
אם יש משהו שאני שונאת, זה שעונים לי בשאלה על שאלה. "מה זאת אומרת לא יודעת כלום?! אני יודעת יותר ממך! פסיכי!" צרחתי עליו, הפסיכי חייך חיוך עקום ומרגיז, וחשף בחטף שיניים מושלמות. סופר לבנות, ואמר "יעל, תסבירי לה."
האישה אם החליל, יעל ,מסתבר, הניחה את החליל בתוך קופסא. היא התקרבה אלי, נתלה את ידי והקימה אותי. "בואי, יקירתי." מילת החיבה נשמעה מאוד טבעית בפיה, ומיד הרגשתי נינוחה, כאילו כישפו אותי…
הלכתי אחריה, מוקסמת.

היא הובילה אותי לאזור אחר במטוס, חדר אם מטבח, שידה ושולחן.
על השידה היה שעון שהראה לי שעכשיו ערב, על השולחן היה קנקן גדול בצבע כחול ושתי כוסות. התעצבנתי, זה כל מה שמגיע לי אחרי שלא אכלתי כל היום? אבל אני חייבת להודות שהייתי צמאה.
ממש צמאה.
למעשה, אני תמיד צמאה.
יעל מזגה לכוסות מיץ אדום לוהט עם ריח משכר, ואמרה "שבי, מרינה." -התעלמתי מהתחושה המוזרה שהיא יודעת איך קוראים לי, אני לא אמרתי לה איך קוראים לי. נכון?… – התיישבתי, ולהפתעתי היא לא הציעה לי לשתות, אלה התיישבה מולי, כשלידה שתי הכוסות.
"מרינה" -אמרה- "אם יש בעולם השדים והרוחות חיה אחת שלא חסר לה כלום, לא תיעודים של עדי ראייה ידועים ועדי ראייה פשוטים, לא תמונות, סרטונים או הוכחות מדעיות. לא סיפורי עם או סרטים בהוליווד, היא ערפד."
בהיתי בה בלי להבין כלום, והיא נאנחה. היא קירבה אלי את הכוס ושאלה "מה זה?" – "מיץ" עניתי לה. היא שתתה לגימה וגם אני שתיתי. זה היה הדבר הכי טעים שטעמתי בחיים שלי, ובכל זאת, הטעם היה מוכר באופן מחשיד.
"זה לא מיץ." אמרה יעל. הפסקתי לשתות והסתכלתי עליה במבט שואל.
"זה דם."
שמעתי כוס מתנפצת, וצרחה חנוקה.
באיחור של רגע הבנתי שאני צרחתי.