סיפור אהבה בין שני גברים

רק לשבת…
פשוט לשבת ליד החבר הכי טוב שלך כשאתה מביט בגלים נשברים בהגיעם לחוף הוא רגע על טבעי. לשמוע את השחפים צווחים. לטעום את הקולה הקרה והתוססת בלשון. לחוש את החול הקריר בכפות הרגליים ואת השמש שצוללת אל הים באיטיות…
זה רגע שמיכי מוכן להרוג למענו, וכך גם אוהד. שניהם היו נוהגים מידי יום שישי, אחרי יום לימודים קצר וחסר פואנטה, לגלוש בים בידיעה שהם ישבו כאן. הם משתגעים, צוחקים, ומתחילים עם בנות – אבל תמיד הם יודעים שבסופו של דבר, אחרי כל זה, הם ישבו כאן, לא משנה איפה, רק על אותו קו חוף, ויעשו מה שהם עושים עכשיו. חולקים בקבוק קולה, ויושבים.
"מיכי."
"כן אחי." ענה, הוא עדיין הביט בים.
"אנחנו בני 18 עכשיו, ואנחנו עוד מעט מסיימים את השנה, רק חודשיים נשארו לנו…" אוהד הפסיק רגע. "זה נקלט לך בראש?"
מיכי גיחך. "לא ממש."
"אנחנו ביחד מהמעון אחי. היינו יחד בגן, ביסודי, חטיבה, תיכון…" אוהד נתן למשפט להיתלות באוויר.
"ומה עם הצבא אתה שואל?" מיכי לקח לגימה מהקולה, ונתן אותה לאוהד.
"כן." זה היה ברור לשניהם מכיתה י' לאן כל אחד הולך. אוהד ילך לסיירת מטכ"ל(איכשהו זה היה ברור לשניהם שהוא יתקבל) ומיכי ילך לשריון.
"אל תדאג גבר, כבר דיברנו על זה בארבע עיניים, אנחנו נשמור על קשר גם אחרי הלימודים. אתה באמת חושב שמה ששמר אותנו מחוברים זה המסגרת? עשה לי טובה. אם היא לא הייתה בטח היינו יותר קרובים."
"לא יודע… כבר שמעתי סיפורים, אנשים שהיו חברים הכי טובים התנתקו אחד מהשני מיד בסיום השמינית."
"אנחנו לא הם – "
"מיכי, במה אנחנו שונים מהם?"
"אוהד נו – " מיכי שתק. הוא הביט בחברו והבין את המצב לפי המבט שלו. הפחד שלו בעיניים היה אמיתי. הוא טפח לו על השכם, "אל תדאג אחי, הכל יהיה בסדר, אני איתך באש ובמים."
"שכחת גם ת'חיים."
"גם בחיים." מיכי חייך, ואוהד החזיר לו חיוך. "יאללה, התחיל להחשיך אחי."
הם קמו, הלכו לאורך החוף אל כיוון היציאה והותירו מאחוריהם בקבוק קולה של ליטר וחצי, חצי מלא.

"אוהד! אני רוצה אותך כאן!" דרש לקול שריקת הקליעים והתנגשותם בקירות, "כל מה שאני צריך זה שתשמור על הבית הזה עד שנחזור עם תגבורת. רמי, אותו דבר כלפיך!"
"כן המפקד!" הצדיע רמי בצייתנות.
"מה?! מה נעשה אם יבואו אלינו מחבלים?! אנחנו רק שניים מול חוליה שלמה שמתקדמת אלינו! תשאיר פה עוד כמה אנשים!"
"פקודה זאת פקודה אוהד! אנחנו נחזור עוד עשר דקות אליכם. נקודה." פסק המפקד בקשיחות.
"אתה לא רציני איתי! הם ישחטו אותנו! אני אומר לך – "
"אוהד!" נהם, "אל תחשוב שאני נהנה מההחלטה הזאת, אבל זה מה שאני יכול לעשות! ומתוקף סמכותי כאחראי על המבצע הזה, אתה תעשה מה שאני אומר לך – בין אם אתה אוהב את זה או לא!" הוא התקרב אליו, למרחק כזה שרק הוא ישמע, "אל תכריח אותי להשתמש בקלף של הכלא צבאי, ועל האשמה לכך שאתה עריק."
בתגובה למבטו הקפוא וההמום של אוהד, הוא הסתובב וקרא, "קדימה קדימה קדימה. זוז זוז זוז! יוצאים להביא ת'תגבורת!"
ובעוד אוהד רואה אותם מתרחקים, הוא דמיין מה הוא באמת היה צריך לעשות. הוא היה צריך להגיד למפקד שאת הסמכות שלו הוא יכול לדחוף להוא יודע איפה. ושלא אכפת לו מהכלא הצבאי. מצידו הוא יכול להיות עריק. רק לא למות. או גרוע מזה.
"או-אוהד." גמגם רמי, כשכתפו צמודה אל הקורה השמאלית של החלון. "הם הפסיקו לירות."
היתה דממה. לא שקט, כשחושבים על שקט חושבים על מצב בו יש רק קולות רקע מרוחקים שבקושי שומעים. כשיש דממה… זה רק דממה. רק אותה שומעים.
"אתה חושב שכדאי לבדוק?"
"לא."
"אבל – "
"אל תהיה טיפש!" לחש אוהד. "הפרצוף תחת הזה אמר לנו פשוט להשאר כאן, לא יותר מזה."
"אני רק רוצה להציץ!" לחש.
"רמי, אני נשבע לך, אם בכלל תזיז את הראש הצידה, אפילו רק כדי למתוח את הצוואר, אני אפרק לך ת'צורה."
רמי הביט בו, רגע שהרגיש כמו שעה והציץ. זה כל מה שהוא היה צריך לעשות כדי שאוהד יראה את הדם שלו משפריץ לאחור מהראש שלו. לשמוע את קול הנפץ הרועם יותר מברק.
רמי צנח ונחת על הרצפה בקול חבטה עם כל הציוד שלו.
ואוהד. טוב, קשה להישאר שפוי כשאתה רואה בחור, שרק לפני רגעים אחדים ניהלתם שיחה יחד, שוכב על הרצפה כששלולית דם מתפשטת סביב ראשו, מלווה בגוון צהבהב.
הוא נצמד לקיר, ליבו פועם, כשרק מחשבה אחת נמצאת בראשו המסוחרר, אותה הוא אומר בלי ששם לב – "אני לא הולך לאכול את האוכל של אימא יותר."

ההלוויה הייתה גדולה, שני ארונות, בהן שני חיילים שהובאו למנוחות בבית הקברות הצבאי. שני אנשים, משמעותיים מאוד בהלוויה לא היו שם. המפקד שלהם, לידור רימון, שהיה בביתו, שוקע אט אט אל תוך הדיכאון(במכתב הפרידה שלו מהעולם כתב שהמבט של אחד מחייליו כשהתכוון לסרב לפקודתו הטריף אותו, לא נתן לו מנוח). ומיכי(מיכאל) פרידמן, היה בחוף הים, יושב עם מדי חייל ודמעות של אבדת חבר אהוב, לצידו בקבוק קולה של חצי ליטר.