גרינהדג׳ – פרק 2

•״אני צריכה שתעזרי לי״ , סקיי אמרה ״בטח״ , אמרה ג׳ו ולגמה מהכוס שלה, השיחות שלהן היו מביכות מאז שסקיי גילתה מה היא והחבר שלה עושים כשאין אף-אחד בבית ״אני צריכה ללכת אבל סם בטח יחפש אותי״ ״אל תדאגי אני יגיד שאת בשירותים״ ג׳ו קטעה אותה ״עם שון״ היא צחקה והנשימות שלה הסריחו מבירה,סקיי הסתכלה עליה במבט רציני ״צוחקים איתך אל תדאגי אני יחפה עלייך״ היא טפחה לה על הכתף•
זה הדבר האחרון שג׳ו זכרה,השיחה האחרונה שלה עם סקיי, היא לא יכלה להדחיק את המחשבה שעם הייתה שותה פחות אולי כל זה לא היה קורה.
היא הספיקה אל האוטובוס האחרון שנסע לגרינהדג׳,הנסיעה ארכה שעה וחצי, היא לא בדיוק ידעה למה היא נוסעת אבל כל הנסיעה היו לה פלאשבקים של אותו רגע שהיא אמרה לה שהיא תפחה עליה, האוטובוס עצר מול בניין העירייה הישן שמולו מזרקה ענקית וכיכר מלאה ביונים שזקנים זרקו להם לחם ומסביבם פרחי מרגנית לבנים, היא פשוט נתנה לרגליים לקחת אותה, היא עברה בפארק שבו נהגה לברוח עם החברים שלה ולעשן,היא עברה מול הרחוב הראשי ומול ביתם הישן שמול דלת הכניסה ניתלו סרטי משטרה צהובים ולרגלי דלת הכניסה ולכל אורך המדשאה הקדמית שלהם עמדו תמונות של סקיי שבהם נראתה צוחקת ודובונים ומאות נרות צבעוניים כרגע עמדו שם כמה נערים שזיהתה מנבחרת הפוטבול של תיכון ׳גרין׳ וכמה נערות שהדליקו נרות, היא הלכה משם לבית הקפה ׳מונה׳, היה לו מראה ויקטוריאני ושמשות ענקיות, מצד שמאל עמד דלפק שלאורכו ניצבו גם כיסאות וכמה כוסות קפה שמיתחתיהן הונח שטר ובשאר נפח הבית קפה ניצבו כיסאות ושולחנות נמוכים,ליד השמשות ניצבו ספות וכורסאות ושולחנות נורמליים אז ג׳ו התיישבה שם, מלצרית שלאורך עורפה היו מקועקעים שני פסים שחורים שנגמרו בקו שיערה הקצר והשחור ניגשה אליה ושאלה אותה מה תרצה להזמין, היא אמרה לה הפוך ואז שינתה לתה נענע, מה שסקיי תמיד הזמינה, בזמן שחיכתה היא בהתה בקיר שעמד מול הספות, הוא היה בנוי מלבנים חומות ועליו מראות משני הצדדים ובאמצע נתלה לוח שלצדו תלויה קופסת גירים ומעל הלוח מדף ועליו ספרים, היא שמה לב שעל המדף היה את ׳מחפשים את אלסקה׳ הספר האהוב על סקיי, היא לקחה אותו והתיישבה בחזרה על הספה, היא דפדפה בספר והוא נעצר בעמוד שבו היה פרח מיובש, זו היתה מרגנית לבנה, ג׳ו חייכה והוציאה את המרגנית המיובשת והניחה אותה על השולחן, היא החזירה את הספר למקומו ושמה לב שעל הלוח שנתלה והיו כתובים עליו שטויות בכל מיני צבעים היתה מצוירת גם מרגנית לבנה ומתחתיה היה כתוב בכתב של סקיי ׳בבקשה תגלי מה באמת קרה באותו הלילה׳ ״התה שלך מוכן״ המלצרית אמרה והניחה כוס מזכוכית על השולחן ״זה נורא מה שקרה לאחותך״ היא הוסיפה
״תודה, אני מניחה״
״ועוד לקבור אותה מאחורי הבית שלכם, זה היה הכי נורא״
״קברו אותה? מאחורי הבית שלנו?״ ג׳ו היתה מופתעת
״לא ידעת?״ המלצרית הסמיקה
״לא״ ג׳ו התיישבה ולגמה מהתה ונתנה לו לשרוף את גרונה
היא חזרה לבית הקודם שלהם והורידה את סרטי המשטרה ופתחה את הדלת עם המפתח שאמא נתנה לה אפילו שלא אהבה את הרעיון שהיא חוזרת לגרינהדג׳, היא עלתה במדרגות ופתחה את הדלת לחדר של סקיי, קירותיו היו בצבע ורוד לילך והמיטה היתה מכוסה בכיסוי עם הדפס פרחים ומלא כריות, החדר היה מלא בספרים ובקנווסי הציורים שלה היא נשכבה על המיטה, היא חשבה על המשפט שאחותה השאירה על הלוח למה שתכתוב אותו שם ועל מה באמת קרה באותו לילה.
כשהיא התעוררה היה כבר בוקר, בעצם כמעט צהריים והיא היתה צריכה עוד להספיק לשיחה עם המנהל של תיכון גרין על כך שתחזור ללמוד בו.
היא על פני הרבה פרצופים מוכרים שהביטו בה בהבעות רחמים, אבל הפרצוף שתפס את תשומת ליבה היה הפרצוף של טרוור אדאמס יאנג שהיה עדיין מלא צלקות, אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה לו רק יודעים שמצאו אותו בבוקר אחרי משחק הפוטבול שבזכותו הקבוצה נצחה, ״הי״ היא שמעה מאחוריה זה היה דילן אוונס החבר לשעבר שלה היא התעלמה ממנו והלכה.