מבט אל עבר עצמך

רוח שלוות הסתיו הגיעה זה מכבר. על הרחוב עלי שלכת פזורים בריח זהב. בזגוגית החלון את רואה את מה שנדמה לך שזו את, רגע של פחד תוקף אותך. את מתעלמת. ממשיכה לצעוד אך כל צועד הודף אותך לאחור. את מוכרחה להביט, להפנות את ראשך ולו לרגע.
רוח מייללת, מכוניות צופרות, השלווה מופרת בגשם של שנאה.
רגלייך כבדות, גופך כושל. תיכנעי. הביטי.
את צועקת, אבל אף אחד לא שומע. אף אחד לא ישמע. זגוגית החלון רועדת. אולי מהרוח, אולי גם לה קר.
את פוחדת, כל כך קר וחשוך.
לבסוף את נכנעת ומרימה מבט, מבט של עצב, חסר חיים. את יודעת שזה מאוחר מידי. הרוח נפסקת, האנשים נעלמו והגשם פסק. ריק. מוזר, את רועדת למרות שכבר לא קר לך. שיקרו לך. אמרו שניתן לשלוט בכאב אז מדוע את בוכה?
זגוזית החלון מתנפצת, אבל כבר לא איכפת לך. רגשותייך ריקים, גופך לא חש דבר.
ואז את קמה וממשיכה ללכת, כבר לא באותה עליצות שהלכת. רגלייך מדדות וכושלות על שפת המדרכה.
מכונית ואז אור תמידי.
ואת? יכולת לעצור את הכל, להמשיך ללכת עם שלוות החורף, בין עלים בריח זהב. אילו רק הפנת את מבטך והבטת אל עבר עצמך.