גרינהדג׳-הקדמה

מגניב, בהצלחה

כבר רושמת לך, חכי רגע.

שם: טרוור אדמס יאנג.
גיל: כמו ג'ו אני מניחה.
מראה: גבוה, רחב, שמנמן. ואולטרה מגושם. שערו חום-דוב ועיניו חומות עם שבבי זהב שהוא מסרב להכיר בהם. נעליו במידה ארבעים ושמונה והוא כבר וויתר על למצוא כפפות. הוא גדול בכל צורה או דרך, אבל פניו השמנמנים מעט מעניקים לו מראה כללי של דובי ממש ענק.
אופי: כנוע, שקט, חסר ביטחון. The classic gentle giant. נמשך לאנשים אסרטביים כמו שעש נמשך אל אש. הוא יכול להיות ציני ואפילו די מצחיק, אבל תמיד ביישן ליד אנשים חדשים ובמיוחד ליד בנות. יש לו חיוך מתוק ומין קסם כזה של תינוק מגודל ומגושם. הוא תמיד מפיל דברים עם המרפקים ומקבל מכות בראש ממשקופים נמוכים מידי, ובכלל נראה שלא משנה מה קורה- טרוור תמיד נפצע.
רקע: צחקו עליו הרבה, בכל מקום אליו הלך. אבא שלו עזב לפני שש שנים (את יכולה לשנות אם זה יוצא שהוא צעיר מידי או מבוגר מידי, העיקר שהוא יהיה בן גילאי שמונה לשתים עשרה שאבא שלו עוזב.) ואמא שלו לא ממש עזרה להתמודד עם כל ההצקות והבריונות והמכות שהוא קיבל.
היא לא הכתה אותו מעולם, אבל גם לא עזרה לו לביטחון העצמי. היא צחקה עליו כמעט כמו שצחקו עליו בבית ספר. והיא לא ממש הבינה כמה זה הורס את הילד שכינוי החיבה שלו זה "דוב מגושם" או "טיפשוני". לא היו לה כוונות רעות, אבל היא לא הבינה כלום בגידול ילדים. וכשהוא סיםר לה שילדים בכיתה קראו לו אדיוט מגודל ודובי לא יוצלח היא צחקה ואמרה- "אבל יש משהו מתוק בטיפשות שלך."
הדבר היחיד שהוא באמת הרגיש טוב שהוא עשה זה פוטבול. שם המשקל הכבד שלו והיכולת העל טבעית להיתקע בכל דבר היו יתרון- הוא היה מדהים בזה.
אבל אז, כמו כל דבר שטרוור היה מעורב בו, הגיעו הבעיות.
החברים שלו לקבוצה לא כל כך שמחו שהחנון המושלם גונב להם את כל התהילה. וערב אחד, אחרי המשחק שבו טרוור קלע שני טצ'דאונים חמישה שחקנים באו אליו.
טרוור היה בטוח שהם באו לברך אותו,
"זה היה משחק טוב." הוא אמר וצחק. אבל הם לא צחקו.
לפני שטרוור הבין מה קורה הם אמרו לו לפרוש מהקבוצה.
וטרוור, בפעם הראשונה בחיו, עמד על שלו. וסירב בכל תוקף.
אחרי שהם סיימו לדאוג שהוא לא ישחק בזמן הקרוב, הם הלכו. והשאירו את טרוור מלא חבורות, בוכה, ועם רגל שבורה.
מצאו אותו רק למחרת בבוקר. טרוור לא היה ידוע בכוח הסיבולת הנהדר שלו, ועם קרסול ימין נקוע ורגל שמאל שבורה הוא נשאר שם כל הלילה. בוכה וישן וישן ובוכה.
למחרת טרוור הודיע למאמן שהוא לא רוצה לשחק פוטבול יותר. ועד היום מידי פעם הוא מקבל הצעות להצטרף לכל מיני קבוצות נוער.

שם: ג'ינג'ר "ג'יין" אניס.
גיל: כנ"ל, כמו ג'ו.
מראה: גזרתה דקיקה וגובה ממוצא, שערה אדמוני בוהק ועיניה ירוקות עם גוון עדין ביותר של זהוב. היא חובבת של מושבעת חצאיות קלילות וקיציות וחולצות טי רחבות שנופלות עליה ברפיון. היא לא ממש מבינה את העניין המוגזם של בנים בחצאיות הקצרות להפליא או החולצות שחושפות מקומות שהיא עדיין לא הבינה שמומלץ לא לחשוף.
אופי: חייכנית, אופטימית, מעט ילדותית, חסרת טקט, תמימה, ופשוט מקסימה. מאמינה נלהבת באהבת אמת ונוטה לחבב דווקא את הבחורים שהכי פחות צפוי שתאהב. היא פתיה כמו כבש ותאמין פחות או יותר לכל דבר שיומרו לה. היא לא יודעת לשקר וגם לא מנסה, ולעיטים קרובות היא שוכחת שלא כולם תמימים וכנים כמוה. היא אומרת כל מה שהיא חושבת בשנייה שהיא חושבת את זה, וצוחקת כל הזמן. היא חברותית להחריד ומברכת לשלום כל יצור חי שהיא רואה. כשהיא מחליטה שמשהו יהיה כיף, היא עושה אותו. לא משנה כמה מטורף הוא. פעם אחת היא החליטה לברך את כל מי שהיא פוגשת ב"יום הולדת שמח!" והיא עדיין עושה את זה עד היום. אין דבר שמשמח אותה כמו שעונים לה בהתרגשות דומה.
כשהיא בירכה את אחת החברות שלה בברכה המשונה בפעם הראשונה, החברה ענתה- "אבל זה לא היום הולדת שלי." ג'יין עשתה גלים בידיה ואמרה- "אם תאמיני זה יכול להיות."
רקע: בעיקרון- היא באה מבית טוב. אבל גם ממנה לא נחסכו טראומות ילדות.
כשהיא הייתה בת שתים-עשרה היא הלכה למסיבת יום ההולדת של חברתה, החברה גרה רק קילומטר מביתה של ג'יין, אז היא החליטה ללכת חזרה הביתה ברגל.
רק שהיא הלכה לאיבוד.
המסיבה נגמרה בתשע, אבל ג'יין עדיין ניסתה למצוא את דרכה לביתה בשעה שתים עשרה בלילה.
היא לא תיארה לעצמה שמשהו רע יקרה כשהבחור הנחמד הציע להסיע אותה לביתה.
הוא נראה בסך הכול כמו איש נחמד, קצת יותר מבוגר ממנה.
ג'יין לא הבינה מה קורה כשהוא פנה למקום אחר לגמרי, לרחוב צדדי. היא אמרה שלא ככה מגיעים לבית שלה, הוא אמר שזה רק עיקוף.
שמו של האיש היה אנדרו, וג'יין מעולם לא הצליחה לשכוח את המבט שהיה לו בעיניים שהוא הוריד את החולצה שלה.
אנדרו קיים את הבטחתו, הוא הביא אותה לבית שלה. וגם הבטיח עוד הבטחה. שאם היא תספר למישהו עליו, הוא יגיד לכולם שהיא לא השה התמים שהם חושבים שהיא.
ג'יין לא ידעה מה זה שה, אבל היא הייתה בטוחה שהיא לא רוצה שכולם ידעו… אז היא שתקה. והמשיכה לשתוק, והמשיכה לשתוק.
האמון הטבעי והמוגזם של ג'יין בבני אדם לא נפגע כלל, כזאת היא, וכזאת היא לעולם תהיה. והחלק הכי עצוב הוא- ששום נורה אדומה לא תידלק אצלה בפעם הבאה שגבר יציע לה טרמפ בוואן השחור באמצע הלילה.

הוווווו אני רוצה
שם: אדוארד 'אד' ריקסון.
גיל: 16
מראה: גבוה ורזה, מתאמן אבל לא יותר מדי. יש לו עיניים אפורות ושיער שחור, לובש את הסניקרס שלו כמעט בכל זמן אפשרי, מושך, החולצה האהובה עליו היא של פינק פלויד, והוא אוהב מעילי עור.
אופי: הילד הטוב שנראה רע, מופנם וסגור, אוהב להתבודד כשיש לו את האפשרות. נוטה לתת אמון באנשים שלא סומכים עליו, אבל מתוק ואינטלגנטי.
רקע: נער צעיר מבית ממוצע, אבא שאף פעם לא נמצא בבית, אמא נפטרה מסרטן בגיל 11. היה עד לקרב יריות ואיימו עליו לא לגלות את זהות היורים.
היורה היה החבר הכי טוב שלו.
(לא יודעת אם יש אפשרות להוסיף כי ראיתי שהעלית כבר פרקים אבל עדיין)

שם: יומי ליליאן וון
מראה: היא קוראינית, שיער שחור חלק וארוך, פנים חלקות ועיניים שחורות. יש לה ידיים עדינות וענוגות ורגליים דקות וארוכות, ואם תגיד לה את זה היא תרצח אותך. לובשת בדקך כלל חולצות שחורות ורפויות עם ג'ינסים בצבעי חאקי. לעולם, בכל ימי חייה, לא תראה אותה עם שמלה\חצאית וגם בלי תיק החאקי הקטן שלה.
אופי: קשוחה, קרירה, חסרת רגשות למראית עין. יש לה חגורה שחורה בטיי-קוואן-דו, ג'ודו, קרב מגע, קונג-פו, ועוד מגוון רחב של אומניות לחימה שאף אחד לא מסוגל לבטא את שמן. בנוסף לחגורה ירוקה בנינג'יטסו, וסגולה בקפוארה.
יש לה תיק צד בצבע חאקי שמלא בכל ציוד שניתן לחשוב עליו: תחבושות, פלסטרים, משחה אנטביוטית, הכל נכנס בתיק הקטן והחינני שנח על הירך שלה.
אה, וגם ספריי פלפל כמובן.
רקע: עד גיל עשר היו לה חיים נורמלים למדי, כמו כל בית גם אצלה היו בעיות, אבל היא הסתדרה.
ואז, לילה אחד בדרך חזרה מביקור אצל הדודה שחיה בעיירה הקטנה ההיא שאף אחד לא שמע עליה, נהג התנגש במכונית המשפחתית שלהם. המכונית הקטנה נמחצה לחלוטין והתגלגלה לתעלה שלצד הכביש, הסיבה היחידה שיומי ניצלה הוא שאחיה הגדול -דילן- שישב איתה במושב האחורי משך אותה איתו כשהוא יצא ברגע האחרון.
דילן התקשר למשטרה ולאמבולנס ולדודה ולכולם, אבל יומי התעסקה רק בלנסות לחלץ את ההורים שלהם מהרכב, אך לא הייתה תקווה.
כשהאמבולנס הגיע הם היו צריכים למשוך אותה משם בכוח כדי להוציע את מה שנשאר מההורים שלהם מהאוטו, דילן החזיק אותה בזמן שהם ניסו לתפור את הפצעים שלה. אבל כשהיא ראתה איך לוקחים את אבא שלה על אלונקה… הפנים שלו מכוסות בסדין לבן…
היא פשוט נשברה לגמרי, ובכתה וצרחה וחיבקה את דילן, האדם היחיד שנשאר לה בעולם הזה.
אחרי התאונה יומי ודילן עברו לגור עם הדודה שלהם, סון, בגרינהדג'. דילן, שהיה בן שש-עשרה כשהוריהם נהרגו כבר עזב את הבית והתגייס לחיל הים. יומי מתאמנת קשה כל יום בתקווה שיום אחד היא תתקבל ליחידת קומנדו מובחרת.
אז… קצת בדיליי, אבל הבטחתי עוד דמות, לא? חוץ מזה, היא וג'יין ביחד זה יהיה קורע.