כולם היו יודעים אז טוב מאד ש- לה יש את הכבוד

"בקסבה בחצי היום
כשהשוק פתוח
הייתי ככה סתם הולך
והחזה מתוח
כולם אומרים איזה קנון
עובר בסמטאות
עושים שלום מכל חלון
כל הכבוד! "

אלו היו השורות שאחריהן הייתי אמור לעלות. ראיתי אותך, אהבת חיי. שרת את המילים בגאווה ובאומץ. לי לא היה את האומץ הזה שהיה לך. גם מתחת לתחפושת של 'קזבלן' היית יפה. כמו תמיד. הקוקו הארוך שלך כמעט התפרק מרוב שהזעת. עמדתי מאחוריי הווילונות של הבמה והבטתי בזיעה שלך, שהשקעת בה כשהייתי רואה אותך מתאמנת בבית הספר. הייתי מחייך כשהיית טועה במשפט בהצגה. מאז שהודיעו לי שאת משתתפת בהצגה למדתי את כל השורות כדי להרשים אותך. אף פעם לא היית פונה אליי, אפילו שאת ממש צריכה את עזרתי, ראיתי שאת צריכה לשאול אותי משהו חשוב, אך אף פעם לא רצית לפנות למישהו כל כך 'לוזר'
אני הייתי צריך לעלות. לשיר את הבית השני. ירדת מהבמה בהקלה, הסתכלת עליי בעיניים הירוקות והעדינות שלך. לא מצמצת ולו פעם אחת, רצית שאעלה לבמה, אך לא יכולת להגיד.
נתת לי נשיקה בלחי. חייכתי אלייך בהתרגשות עצומה ועליתי לבמה לשיר את הבית השני בביטחון:

"כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי – יש יותר כבוד
כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי, תמיד למי – יש יותר כבוד"