אבא

אבא. מילה אחת. משמעות עצומה.
אני רוצה לכתוב את המכתב הזה לאבא שלי. והמחשבות, נודדות. אני לא מרוכזת וקשה לי להרים את העט ולכתוב את המילה 'אבא'.
אני זוכרת אבא. אני זוכרת איך היית מרים אותי ככה שכמעט הייתי מגיעה לעננים. היית מחייך אפילו שחשבת שהציורים שלי לא יפים. לא היית מעליב אותי. אני גם זוכרת את הטיולים. אלו שהיינו עושים יחד עם אחותי בימי שבת. היינו נוסעים לים ומריחים את האוויר הצח והטהור שלו.
אבא, כל כך הרבה זיכרונות יפים. כל כך מעט זמן. אתה כבר לא מרים אותי כמו שהרמת אותי פעם. אתה כבר לא רואה את הציורים שלי שהלב שלי משקיע במיוחד בשבילך. אתה כבר לא מסיע אותי לים להריח את הריח המיוחד שלו.
גדלתי. למדתי. הכרתי. חוויתי. וכל זה שכחתי אותך אבא. שאתה היית האחראי לזה. העשרתי את עולמי בספרים שככה לעולם לא אשכח את הדמיון. ותמיד שאלת על מבחנים. שלא תמיד רציתי להגיד על ציונים. וצוחק את הצחוק הזה, זה שכשהיית מדגדג אותי פניי נראו כמו עגבנייה.
עכשיו אני יושבת על הכיסא. מנסה לכתוב עלייך, אבא. לפחות את המילה הזאת. שלוש אותיות. משמעות עצומה.
קשה לי, כל כך קשה. אם לא היית קיים אבא, לא הייתי אני. ילדה שאוהבת ספרים. אוהבת ללמוד. אוהבת חיות. וכזאת שלעולם לא תפסיק לצחוק. את הצחוק שאתה צחקת כשהייתי קטנה.