Creepypasta – ליסה

זה היה עוד בוקר רגיל בבית היתומים.
ליסה התעוררה מעוד אחד מאלפי הסיוטים שחוזרים אליה כל לילה, מכוסה כולה בזיעה קרה. היא הייתה מוכנה לעוד יום של סבל. היא פתחה באיטיות את החלון, רוח קרירה נשבה והעיפה את השיער של ליסה, שהיה פעם חום וזוהר וכעת דהה ממנו כל הצבע, והוא הפך שחור. היא רעדה מן הקור, וסגרה אותו. היא צעדה לעבר הדלת ופתחה אותה באיטיות, עדיין לבושה בשמלה חומה דקה וקצרה, שכמעט ולא מסתירה כלום, וללא נעליים. כשירדה במדרגות למטה, היא מעדה בטעות והתגלגלה במורד המדרגות.
'לפחות הפעם לא ראו אותי.' היא חשבה לעצמה, וירדה לחדר ההלבשה. היא לקחה את תלבושת בית היתומים המשעממת – חולצה לבנה דקה וארוכה, מעליה אפודה חומה, וחצאית אפורה ארוכה שמגיעה עד לברכיה, היא לא טרחה להסתרק או ללכת לצחצח שיניים, היא הלכה ישר אל כיתת הלימוד. היא פתחה את דלת הכניסה וצעדה באיטיות פנימה, מקווה שלא ישפכו עליה דלי של מים קפואים או שיזרקו עלייה שאריות של אוכל רקוב. היא הלכה לשבת במקום הקבוע שלה בכיתה – השולחן האחרון בטור השמאלי. כרגיל, השולחן שלה היה מלוכלך, מלא בקישקושים וציורים של "ליסה כלבה", "ליסה לגיהנום", וציורים שלה, וכך גם הכיסא. היא באה לשבת, ושמה לב שעל הכיסא שלה היה גוש ענק של גלידה. היא נאנחה בעצב והתיישבה בכל זאת, שמה לב לחבורה של בנות שמצחקקות ומרכלות עליה בצד השני של הכיתה. זה לא היה חדש לליסה, זה היה ככה כל יום. ליסה הייתה כמו הכבשה השחורה של הכיתה, אף אחד לא העז להתקרב אליה, אף אחד לא העז לדבר איתה. ליסה תמיד הייתה בודדה, אבל זה לא היה אכפת לה.
"שלום לך, ליסה!" בת'אני, 'מלכת הכיתה', והילדה השנואה על ליסה, נכנסה לכיתה. היא, בניגוד לליסה, הייתה יפהפיה אמיתית, כולם אהבו אותה, היא הייתה מוקפת בחברים (או איך שליסה קראה להם, שפוטים), ואף אחד לא העז לא להקשיב לפקודות שלה, היא וליסה היו אויבות בדם.
"מה שלומך? שמעתי אותך צורחת כל הלילה!" השיבה אחת החברות של בת'אני, גרטה, וכל הכיתה פרצה בצחוק מתגלגל ומגעיל. ליסה השפילה את מבטה אל ברכיה, מנסה לא להקשיב לצחוק המגעיל של הכיתה.
היא קמה ממקומה וצעדה אל הדלת, ורצה החוצה אל השירותים. בדרך, היא נעצרה על ידי הביריון של הכיתה, מקס.
"שלום שלום, ליסה, לאיפה את הולכת?" הוא התקרב אליה. ליסה פחדה ממנו תמיד, וזה היה היתרון שלו – להרביץ לה. הוא כבר הכין את אגרופיו.
"ל-לשירותים." גמגמה ליסה וצעדה אחורה בפחד, אבל מאחוריה עמדה אליסה, עוד אחת מהחברות של בת'אני.
מצדדיה של ליסה עמדו מרקוס, אחד מילדי הכיתה, ומהצד השני עמד דן, אחד מהאנשים ששנאו את ליסה הכי הרבה. לליסה לא היה לברוח, והיא עצמה את עיניה הכי חזק בעולם, מתכוננת לכאבים שתרגיש בעת שירביצו לה, וכך היה. הם הסתערו על ליסה והפילו אותה, והחלו להכות אותה ברגליה, בידיה, בפניה ובבטנה. ליסה צרחה, אבל אף אחד לא התייחס לצרחותיה, היא פשוט שכבה וצרחה וצרחה, עדיין מקבלת מכות ממרקוס, ממקס, מאליסה, ומדן. הכאב היה בלתי נסבל, אבל ליסה הייתה חלשה – היא לא הייתה יכולה לעשות כלום, חוץ מאשר לצרוח.
הם הרימו אותה וזרקו אותה לחדר שלה בבית היתומים, וסגרו את הדלת בטריקה מחרישת אוזניים. ליסה שכבה על הרצפה הקרה, רגליה היו מכוסות בשריטות ובחבלות ובגדיה היו קרועים ובלויים. היא זחלה אל המיטה שלה והתמוטטה על המיטה הלא נוחה.
ליסה לא שמה לב שהדלת נפתחה. "גברת ת'ורן! למה אינכך לא בכיתה?!" נשמע קול צווחני. ליסה הסתכלה לכיוון הדלת, שם עמדה גברת מונסון.
"ס-סליחה, ג-גברת מ-מו-מונסון.." ליסה התיישבה על מיטתה.
"עכשיו, לכי לחדר ההלבשה ותחליפי את הבגדים האלה!!" אמרה גברת מונסון, וטרקה את הדלת. ליסה נאנחה בכאב, וצעדה אל עבר הדלת, ישר אל חדר ההלבשה. היא החליפה את בגדיה לחולצה ירוקה קצרה ומכנס ירוק קצר, והלכה אל כיתת הלימוד.
פלאשבק
"לילה טוב, ליסה. אני אוהבת אותך." אימה של ליסה נשקה אותה והלכה לישון. ליסה בהתה בתקרה, משום מה היא לא הצליחה להירדם. היא קפצה למשמע קולות שבירה מכיוון הסלון. היא הניחה שזה כלום וניסתה להירדם. הפעם, היא שמעה צעדים לכיוון חדרה של הוריה. היא קפאה במקומה, היא פחדה מדי כדי ללכת לבדוק מי זה. צרחות מקפיאות דם נשמעו מחדרה של אימה ואביה של ליסה, הצרחות של אימא שלה. עיניה של ליסה התמלאו דמעות. היא לא רצתה לחשוב מה קרה עכשיו לאימא שלה, היא פחדה, היא ניסתה לא להשמיע קולות, כי פחדה שגורלה יהיה זהה לזה של אימה. עכשיו נשמעו הצרחות של אבא שלה, הפעם היא גם שמעה קול אחר – צחוק היסטרי מחריד וחזק, צחוק שרק פסיכופט יכול להפיק. ליסה הסתתרה מתחת לשמיכה שלה. רועדת כולה. הדלת של חדרה נפתחה. היא יצאה לאט מן השמיכה, וכמעט קפצה ממיטתה – דמות גבוהה עמדה והביטה בה, עיניה היו העיינים הכי מפחידות שראתה אי פעם, עורה היה לבן יותר מסיד, והחיוך שלו – חיוך ארוך ופסיכי, חיוך שנראה כאילו הדמות חתכה את הלחיים שלה. הדמות עמדה שם לכמה דקות ובהתה בה, ואז רצה אל ליסה. ליסה צרחה וניסתה לקום ולברוח מהמיטה שלה, אבל הדמות עצרה אותה. "ששש..זה לא יכאב." אמרה הדמות, והצמידה סכין אל גרונה של ליסה.
"מי-מי אתה..?" גמגמה ליסה. הדמות צחקה. "אני הסיוט הכי גדול שלך. עכשיו, הגיע הזמן שלך, ללכת לישון." לחשה הדמות.
כעת, ליסה החלה לבכות ולצרוח בקול רם. "בבקשה, אל תהרוג אותי!!" היא צרחה. הדמות גלגלה את עיניה והמשיכה ללחוץ את הסכין לגרונה של ליסה. דם נזל מהחתך שעל הצוואר שלה, היא רצתה לברוח, לרוץ, לצרוח ולחבק את ההורים שלה, היא פחדה כל כך, עד שהיא אפילו לא יכלה להזיז את היד שלה.
"טוב.." אמרה הדמות. "אני אתן לך לסבול ולבכות על ההורים שלך, זה יהיה הרבה יותר נחמד." אמרה הדמות, ויצאה מהחדר של ליסה בריצה.
חזרה לחיה של ליסה
ליסה צעדה במסדרון באיטיות. היא רצתה לסיים את יום הלימודים כמה שיותר מהר, ולברוח חזרה לחדר הקטן שלה. היא נכנסה לכיתה. להפתעתה, אף אחד לא בא לנסות לפגוע בה, כולם ישבו במקומות שלהם ואכלו ארוחת עשר.
ליסה התיישבה בחזרה במקום שלה, הפעם, על הכיסא שלה לא היה שום גוש גלידה. היא בהתה בנקודה קטנה באוויר.
לפתע, בת'אני קמה מהכיסא שלה, אחריה עוד כמה בנות ועוד כמה בנים. הם חיטטו בתיקים שלהם והוציאו חפץ שליסה לא הצליחה לזהות. היא מיצמצה, וכבר ראתה את כל הכיתה עומדת מסביבה. כולם החזיקו מספריים.
הם קפצו על שולחנה של ליסה וניסו לדקור אותה. חתכים ענקיים הופיעו על גופה, בתא'ני עקרה את עיניה השמאלית, היא נפלה מכיסא שלה על הרצפה. כמה מהילדים הוציאו מה שנראה כמו מחט וסליל חוטים ארוך, והחלו לתפור את חתכיה ואת הצדדים של פיה. היא צרחה כל כך חזק, שכל העולם יכל לשמוע. לפתע, הכאב הפסיק, והתחלף בהרגשה שליסה אף פעם לא הכירה. היא הייתה חייבת לעשות רק דבר אחד: להרוג.
היא קפצה ותפסה את המספריים מידיה של בת'אני, והחלה לגזור את עורה, וכך גם עשתה לשאר התלמידים. הצרחות שלהם רק נתנו לה עוד כוח. היא צחקה צחוק היסטרי, ונזכרה בדמות. היא אהבה אותו ורצתה להצטרף אליו, הוא זה שנתן לה את הכוח הזה. להרוג. גברת מונסון שמעה את הצרחות ואת הצחוק של ליסה, ורצה אל כיתת הלימוד. ליסה קפצה עליה והחלה לגזור את עורה, היא לקחה מחט מידיו של אחד התלמידים המתים והחלה לדקור אותה. גברת מונסון צרחה. כשליסה סיימה להרוג אותה, היא רצה אל המסדרון וראתה אותו. את הדמות.
הוא מחא כפיים. "מצוין." הוא גיחך והתקרב אליה. היא רצה לעברו והם נכנסו לחדר המורים, הם הרגו שם את כולם, ולאחר מכן רצו החוצה, להרוג עוד.

"עוד מקרה נוסף של רצח," אמר השדרן בטלוויזיה. אוליביה בהתה בטלווזיה בשיעמום. "ילדה אחת אמרה שראתה שתי דמויות שרצו לעבר חדר השינה של הוריה, והיא נמלטה מהחלון. התיק עדיין בלתי פתור." אמר.
אוליביה כיבתה את הטלוויזיה והלכה לכיוון חדר השינה שלה. להפתעתה, שתי דמויות עמדו שם.

"לכי לישון, אוליביה.."