אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 19 חלק ב’

זזתי מעט במקומי בכדי לא להפריע יותר מדי לדניאל שעדיין היה ער ועדיין שמע שירים, הוא שם לב שלא נרדמתי וליטף את זרועי וכנראה רצה שאסתובב אליו, והסתובבתי.
״מה יש?״ הוא שאל בעיניים דואגות וחמות, היה לי דחף עצום לחבק אותו ולקבור את הראש שלי בחזה שלו.
״כלום, אני פשוט לא מצליחה להירדם״ אמרתי בחיוך שמסמל ׳הכל בסדר׳ ובעטתי לעזאזל את המחשבה הקטנה שהתרוצצה לה בראשי.
״את עדיין מפחדת? אל תדאגי אם המכשפה של עמי ותמי תבוא אני אשמור עלייך״ הוא גיחך ואני גלגלתי עיניים.
״לא, ותפסיק כבר לצחוק עליי״ חבטתי בכתפו והסתובבתי חזרה כך שגבי אליו.
״יש מצב אתה מנמיך קצת? אנשים מנסים לישון כאן״ ביקשתי ממנו בדרך די צינית, הוא התקרב לאוזני ולחש
״האנשים האלה יכולים להיכנס לי לתחת״ הוא צחק ואני בעטתי עם רגלי ברגלו, שיט.
הרגל שלו לא הייתה מכוסה בבגד כל שהוא וגם לא הירך, אוי לי הוא בבוקסר, כמעט ערום ואני צמודה אליו, מדי.
השתחררתי טיפה מידיו ונעתי קצת קדימה להתרחק ממנו, אבל רק קצת שלא יראה חשוד.
הוא שם לב שזזתי והתחיל לצחוק עליי, מה? מה כל כך מצחיק?
״למה אתה צוחק?״ שאלתי במהירות והעפתי אליו מבט מעבר לכתפי
״ידעתי שבסופו של דבר תעלי על זה שאני רק עם בוקסר״ הוא אמר והמשיך לצחוק והדם שלי עלה ללחיי.
״לא זה בסדר אני, פשוט, קצת…חם לי״ פלטתי את השקר הראשון שהיה לי בראש וגם הכי פחות מוצלח
״בטח״ הוא אמר בסוג של זלזול ולעג
״באמת חם לי״ גוננתי על השקר שלי
״אה כן?״ הוא שאל שאלה רטורית כזו
״כן״ עניתי בפשטות
״אז תהיה לך בעיה אם אני אמשוך את השמיכה ממך?״ הוא שאל, מחכה לתשובה ואני מוכנה להישבע שחיוך ענק דבוק על הפנים שלו
״לא״ צייצתי בשקט והעפתי לעצמי סטירה במחשבה שלי.
הוא משך את השמיכה ממני וגל של קור הכה בי, מה הייתה הבעיה שלי להישאר צמודה אליו?
הוא משך אותי שוב אליו ואני עצמתי את עיניי, מקווה שאגע בו כמה שפחות אבל הממזר הזה.
״תודה״ לחשתי
״עכשיו אני בסדר״ הוא חייך, ׳ואני לא׳ חשבתי לעצמי.
״שמע אם אתה רוצה לדפוק מישהי תן לי שנייה אני אתחלף עם נטלי״ התגריתי בו, הוא הרים מעט את השמיכה והציץ לתוכה
״לפי מה שאני רואה, ואני רואה, את עדיין לבושה״ הוא קבע והוריד חזרה את השמיכה
״כן אבל אתה לא״ החזרתי והתאפקתי לא לצחוק ולהיראות רצינית ביותר.
״שמעי אחרות היו משלמות על להגיע איתי למצב כזה איתי, אז שבי בשקט או במקרה שלך, שכבי בשקט״
״אם כבר אתה אמור לשלם לי על כל השנים שאני אצטרך פסיכולוג״ אמרתי בצחוק וכאן כבר צחקתי, וגם דניאל, הוא משך אותי קרוב יותר וחיבק אותי.
״את משהו״ הוא אמר לי והלב שלי האיץ מעט, ״אני עדיין לא מבין למה אנחנו לא ידידים לפחות״ לא הוא צוחק נכון?
״דניאל אתה חתיכת דביל, אתה מזיין כל מה שזז ואם הוא לא זז אתה מזיז ומזיין, אתה גס, אין לך כבוד לבנות, וגם לבנים, אני אישית אכלתי ממך חרא, איך אתה מצפה שנהיה ידידים אתה אש אני מים, אתה שמיים אני ארץ, לעולם לא נוכל להסתובב יחד בלי שאחד מאיתנו יתעצבן או בלי שנריב אחד עם השני״ נאנחתי ולקחתי אוויר ״איך זה שאתה לא רואה את זה?״ הסתובבתי אליו שוב, הפנים שלו היו די בהלם, הוא לא ציפה לשמוע תשובה כזו, הוא ציפה ל״אין מצב״ או ״בכיף״ אבל לא למגילת העצמאות.
הוא התעשת ופתח את פיו בכדי לענות
״איך זה שאנחנו לא רבים עכשיו?״ הוא שאל בעצב, באתי לענות אך הוא קטע אותי עוד לפני שהספקתי לדבר
״איך זה שאת לא מתעצבנת? להפך את צוחקת, את נהנית מהמגע שלי, את נהנית מהדיבור הזה שלי איתך, ולעזאזל זה לא שאני גס זה שרק אלוהים יודע כמה את תמימה״ הוא ניסה לקטול כל דבר שאמרתי
״א׳ אתה לא כזה כזה רע כמו שתיארתי, יש לך פעמים ממש מעטות שאם היית מתנהג רק כמו עכשיו היינו הידידים הכי טובים בעולם״ הסברתי לו, הפעם יותר ברוגע בלי לנסות להצית אותו כמו שהתרגלתי עם השנים ״וב׳ אני תמימה נכון, אבל אתה עדיין גס מאוד אל תתנער מזה, אתה יודע שזה נכון״ במשפט האחרון הפניתי אליו אצבע מאשימה, הוא התעצבן מכך שאמרתי לו לא ותפס את אצבעי בידו בחוזקה והוריד אותה חזרה למטה, רציתי לפלוט צעקה קטנה של כאב אך לא רציתי להיראות חלשה לידו, אז במקום זה נשכתי את שפתי התחתונה.
״ההורים שלך לא לימדו אותך לא להצביע על אנשים?״ הוא אמר בטון קר, הוא השתנה בשניות, יש לו בעיות של דו קוטביות או משהו כזה? (דו קוטביות זה שינוי קיצוני במצב הרוח).
תפסתי בשמיכה והסתובבתי במהירות, העפתי את ידו ממני וסגרתי את עיניי בכדי להירדם.
״מה עובר עלייך?״ הוא שאל ולא הבין מה זאת ההסתובבות הפתאומית.
״אל תדבר על ההורים שלי, במיוחד לא על החינוך שלהם עליי אתה מבין?״ לא הסתובבתי אליו רק קראתי מעבר לכתפי.
״אני גם ככה חייב לך על הפעם ההיא בבית ספר״ הוא חזר לקול הנוקשה והמעצבן במיוחד שלו, על מה הוא מדבר?
״את מתחת לעץ, אני מגיע, את מוציאה מילה על אבא שלי,אני הולך ולך יש מזל שלא חזרת חלקים חלקים הביתה״ הוא הזכיר לי ונזכרתי באותו היום של השמועה וכשהברזתי.
״רק היית מרים עליי יד, והרגל הזו״אמרתי והצבעתי על הברך שלי״ הייתה מסרסת אותך כך שלא היתה לך דרך לחזור הביתה״הראיתי לו שהוא לא מפחיד אותי
״חוץ מזה לא אמרתי כלום על החינוך של אבא שלך, אמרתי רק שהוא לא קנה את אותו העץ״ התגוננתי ובאמת אני חושבת שצדקתי, לא אמרתי משהו פסול.
״אני שונא שמדברים על אבא שלי זה ברור?מור?״ קולו עלה עלה עם קול מילה, וכשביטא את שמי, צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי,הנהנתי חלושות, עייפה מלריב, אני לא אתן לו להרוס לי את הטיול ולא העזתי להסתובב אליו.
התאפקתי שלא לבכות, נרתעתי מהטון שלו, מהדרך שהוא ביטא את המילים, מהשינוי הקיצוני הזה משמח לעצבני וקר, ובלי שום קשר אני בכיינית סדרתית שרק משהו לא נראה לי כמו שהוא צריך להיות ואני הופכת את המקום לבריכה ציבורית, אך כשמתנצלים או משהו בכיוון לוקח לי שתי שניות להירגע
שקט השתרר באוהל, המוזיקה שלו לא פעלה יותר ורק צרצרים השמיעו את קולם, אני עדיין ריסנתי את עצמי מלבכות, ידו של דניאל נשלחה לזרועי ואני ישר העפתי אותו ממני.
״פגעתי בך?״ הוא נאנח, וחזר להיות מתחשב כל כך, אני עוד אצא מדעתי בקצב הזה.
הנהנתי ״אני לא אוהבת שצועקים עליי״ קולי רעד והיה אפשר לזהות שאני עומדת לבכות.
״מצטער לא ידעתי שזה פגע בך״ הוא התנצל והדחף שלי לבכות גבר, ובום התפרצתי, בכיתי חרש, לא רציתי לעורר את תשומת ליבו יותר מדי, אך הוא כבר היה מרוכז בי.
״הי אני מצטער״ הוא חיבק אותי ״אל תבכי, אני לא כל כך טוב בהתמודדיות עם בכי״ הוא ניסה להרגיע אותי ״אבא שלי זה נושא רגיש אוקיי? אני שונא שמדברים עליו״ הפעם הוא הסביר את עצמו ועדיין לא הגבתי ״הכאבתי לך?״ הוא שאל ותפס באצבע שבה הכאיב לי, הנהנתי והמשכתי לבכות והוא נישק לי אותה נשיקות קטנות, נרגעתי מהבכי מעט, בעצם תוך כמה שניות.
״טוב יותר?״ הוא שאל בציפייה ואני הנהנתי וצחקתי מעט, הוא התייחס אליי ממש כמו לילדה קטנה.
״תראה על זה אני מדברת, הכל טוב ויפה ורגע אחרי פוף אתה משתגע״ משכתי באפי הייתי חצי צינית חצי רצינית, הוא לא הגיב כי הוא ידע שצדקתי.
שקט השתרר שוב ואני חששתי שזו תהיה סוף השיחה שלנו, רציתי להמשיך לדבר איתו, הסתכלתי לתקרת האוהל
״תגיד יש לך ג׳וק?״ שאלתי אותו
״אני לא מת על ג׳וקים, במיוחד כשאימא שלי צורחת לי להרוג אחד מהם באמצע הלילה״ הוא היה ציני ולא הבין למה התכוונתי.
״לא כזה ג׳וק, התכוונתי לג׳וק בראש למשל קבל, כשמשעמם לי ובא לי לאכול משהו אני יורדת למטבח, מוציאה לימון ואוכלת אותו״ הסברתי לו למה אני מתכוונת
״אה את מתכוונת לשריטות וכאלה, לא אני לא חושב״ הוא משך בכתפיו ושרבב את שפתו התחתונה
״אין מצב, לכל אחד יש״ קבעתי והוא גירד בראשו
״אני אוהב לאכול קרח, זה נחשב?״ הוא מצא לעצמו איזה משהו, הנהנתי וחייכתי
״נקבל את זה, אני בטוחה שיש דברים הרבה יותר גרועים ואתה פשוט מצטנע כדי שאני אצא מטומטמת״ הפלתי עליו סוג של אשמה.
״עלית עליי״ הוא הרים את ידיו כשחף מפשע והסתכל עליי.
״אין אין אני ידעתי״ אמרתי בגאווה וצחקנו.

במשך כמה דקות הוא היה בעולם משלו,חשב על משהו, הוא פתח את הפה בכדי לדבר והתחבט עם עצמו אם להוציא את המילים מבין שפתיו.
״את יודעת…״ הוא התחיל לדבר והפנתי אליו את ראשי, הוא לא הסתכל עליי ״הרגשתי מיוחד כשנישקת אותי שלשום, לא ידעתי שאת מחלקת נשיקות חופשי״ היא אמר בצחוק אך נימה עבה מאוד של אמת נשמעה בקולו
״אל תהפוך אותי לזונת נשיקות בסך הכל רציתי להודות לתומר, ואתה הכי מיוחד שפגשתי אם זה יעודד אותך, חוץ מזה, זה היה רק בלחי חתיכת קנאי״ אמרתי בחיוך והוא משך אותי אליו עוד יותר, גבי נמשך לבטנו החשופה וידו כרוכה חזק יותר סביבי, התענגתי על הרגע הזה בידיעה שהיום או מחר הוא יחזור להיות חתיכת שמוק, בדיוק כמו מקודם.
הסתובבתי ולקחתי אזניה אחת מאזנו, לא ציפיתי ליותר מדי זאת אומרת, נשמעה רק המוזיקה הרועשת שלו.
״מי אלה הפעם?״ שאלתי בחצי צחוק חצי זלזול, אוי אלוהים זאת הייתה מוזיקה מזוויעה מהאלה של הצרחות והשבירת גיטרות על הבמה.
״מטאליקה, הם אגדה מור״ הוא אמר וחייך, אגדה? אפילו לאגדת ילדים לא הייתי מכניסה אותם.
״כן זה ממש…״ ניסיתי למצוא מילה שלא תפגע באגדה הקדושה שלו ״מיוחד״ מצאתי את המילה הנכונה שחיפשתי.
״אני יכול לקרוא אותך ולהגיד לך מה את חושבת על השיר הזה״ הוא אמר בגאוותנות
״מה?״ אמרתי בצחוק וזרמתי עם העניין שלו.
״ שזה סתם צועק ולא מבינים אף מילה, ושכל כך אופייני לי לשמוע את המוזיקה הזאת״ הוא ניסה
״משהו כזה״ אמרתי בצחוק.
פניי היו מול חזהו והאור הקטן הצליח להאיר מספיק כדי שאוכל לראות כתם שחור על החזה שלו.
״דניאל?״ אמרתי בחשש
״אה?״ הוא אמר והביט אליי
״יש לך משהו כאן״ אמרתי והצבעתי על הכתם, הוא הסתכל על חזהו וחייך
״אה זה״ הוא התקומם מעט כך שהמנורה תוכל להאיר יותר על אותו המקום, זה היה ברור יותר עכשיו, זה היה קעקוע, הושטתי את אצבעי לחזה שלו והעברתי אותן על הקעקוע
״T-r-u-s-t(אמון)״ ביטאתי אותו באיטיות
״אמון? בחייך? פרט״ דרשתי
״את יודעת זה סוג של ערך שבעיניי חשוב, אז קעקעתי אותו, תכלס כל החיים שלנו מושתתים על אמון, מערכות יחסים, משפחה, חברות״ הוא לא עשה מזה עניין
״זה כזה אירוני״ צחקתי לעצמי
״פרטי״ הוא ציטט אותי
״אתה בוגד בחברה שלך על ימין ועל שמאל ואז רץ לקעקע אמון על הציצי שלך?״ שאלתי בדרך שתוציא אותו הכי כלב
״אם את קוראת למה שיש ביני לבין נטלי מערכת יחסים״ הוא ניסה לצאת מהאחריות הזו
״טכנית זאת מערכת יחסים, עד כמה שאני לא אוהבת את נטלי ואתה יודע שאני לא, ועד כמה שהיא מתלבשת חשוף,קבל תיקון לא מתלבשת, היא אוהבת אותך״ ניסיתי לדבר ללב שלו, אבל לקיר אפשר לדבר והוא יבין יותר מאשר הוא, ולקיר אין לב
״אני לא אוהב אותה״ וואו באמת? לא הייתי עולה על זה לבד
״אז תיפרד ממנה״ שלפתי לו את הפיתרון הכי פשוט
״לא יכול״ הוא שלל את האופציה מיד
״מה? למה?״ שאלתי בחדות ובמהירות
״אם אני אהיה רווק מלא ירצו אותי ויחרפנו אותי, מנטלי כולן מפחדות, נטלי ביצ׳ית, תראי לי אחת שתעז לדבר איתי כשהיא בסביבה״ פחח הוא עף על עצמו
״אני לא מפחדת מנטלי״ הוצאתי את עצמי מההכללה הזו שהוא אמר שם
״את היית רוצה להיות חברה שלי?״ הוא שאל, לא ציפה יותר מדי
״לא״ אמרתי בזלזול
״נו את רואה״ הוא כאילו הוכיח שהוא צודק, משכתי בכתפיי, שתקתי, ועייפות כבדה נפלה עליי.
בלי יותר מדי שאלות נצמדתי אליו ודחפתי את ראשי לחזה החם שלו והוא חיבק אותי.
״עכשיו זוז ותן לי לישון״ מלמלתי ופיהקתי
״יפריע לך אם אני אשמע מוזיקה?״ הוא בדק ושם את האזניות שוב באזניו
״כן״ עניתי
״חבל״ הוא ענה וצחק, בעטתי ברגלו שוב, ועצמתי את עיניי.
מפקירה את עצמי למגע שלו.