עכשיו תורי.- העלאה מחדש.

"רוצי!" צעק פטר. "את רואה את החומה? לקפוץ!"
החומה אמנם הייתה בעוד כמה מטרים, אך פטר נהג להקדים את המאוחר.
הם הגיעו לחומה שגובהה היתה מטר וחצי, פחות או יותר נמוך, לעומת מה שעברו בחודש הזה- זה כלום.
פטר קפץ מעל הגדר בלי בעיה וקלריס גם, מיד אחריו.
היא נפלה על המגרש וברכיה החשופות התחככו עם הרצפה החמה.
הם עברו סביב הבניין השכן והגיעו לדרך-ללא-מוצא.
מאחוריהם, קיר שגם אם כל האנשים בבניין היו מרימים אותם הם לא היו מגיעים לקצה, וגם אם הם כן היו מגיעים לקצה- זה לא היה עוזר כי הם היו חוזרים לדירה- רק מאחור.
לעומת זאת, אם ימשיכו ישר, יש עוד חומה, בגובה רבע מהקיר, ומעל החומה- גדר.
בלי לאמר דבר פטר לקח תנופה ורץ קדימה, טיפס בלי בעיה על החומה ומשך את עצמו למעלה מעל הגדר. הוא הגיע לצד השני.
קלריס עשתה אותו דבר. הלכה אחורה, לקחה תנופה.
רגליה רפרפו על החומה כמה שניות ואז היא החליקה מטה.
פטר ניגב את זיעתו משערו השחור. "את תצליחי. אל תתיאשי."
"אני לא." וויתרה קלריס. "אין לי שרירי ידיים,כמוך."
פטר נראה אובד עצות."תחזיקי ביידים שלי."
"מה?" התבלבלה קלריס.
"פשוט תעשי מה שאני אומר. " הושיט פטר את ידיו וקלריס אחזה בהם. "עכשיו תתפסי עם הרגליים."
קלריס התקדמה צעד צעד ופטר משך אותה עם ידיו, היא הגיעה לגדר ופטר החזיק מתחת לכתפיה ומשך אותה מעל.
"הצלחתי.." מלמלה קלריס. "תודה."
פטר הנהן והמשיך לרוץ. הם היו בשדה. בשדה! בשדה שלה.
פטר רץ בין הקוצים וקלריס אחריו. למזלם, הגדר השנייה הייתה פתוחה.
פטר עבר את הכניסה, הוא הצליח. הוא עבר את השער.
אבל הוא לא יודע, חשבה קלריס.
ברור שאם היה יודע- היה נותן לקלריס להכנס ראשונה. אבל הוא לא נתן.
אז עכשיו הוא עומד איפשהו בעולם שנמצא השער השני, מחכה שקלריס תצא.
והיא לא יוצאת.
קלריס יכולה עכשיו להשאר בשדה. היא יכולה לנסות לשרוד. אבל בשביל מה?
היא יכולה לרוץ אל השער, ולמות. כמו אחיה, כמו ההורים שלה.
קלריס אפילו לא הצליחה לבכות.
היא רק שמעה קול. את קולו של פטר מעבר לשער.
קלריס רצה לתוך השער,
ואז נפלה אחורנית.
"עכשיו תורי.." אלה היו מילותיה האחרונות.