״אל תתני לו שוב לפגוע אל תניחי לו לפצוע צאי לדרך חדשה״ פרק 20

מהפרק הקודם:
~נקודת מבט אלינור~
בקושי יש לי אוויר וחם לי כמו לא יודעת מה, מי שמחזיק אותי כאן כניראה הפעיל את החימום.
״מה אתה רוצה ממני״ שאלתי בקול חלש וצרוד. כשישבתי על הריצפה, לא הצלחתי לעמוד.
״תלמדי לא להתעסק עם הגבר שלי״ שמעתי קול מוזר. ניסיתי להגיד משהו אבל, לא הצלחתי, כולי הייתי מכוסה בזיעה בגלל החום, הרגשתי שאני כבר לא מצליחה לינשום יותר.
אז זהו? זה הסוף? זה ניגמר? כבר עכשיו? עייני נעצמו כבר וראיתי מולי רק שחור.
——————————————
~נקודת מבט אלירן~
נסעתי כמו משוגע לסטודיו, הגענו לשם.
רצנו שלשתנו לסטודיו, ניסיתי לפתוח את הדלת אבל, היא הייתה נעולה.
״פאקק״ צעקתי עצבני.
״מה קרה?״ שאל מאור בלחץ.
״הדלת נעולה״ אמרתי.
״אולי היא לא ניכנסה״ אמרה שיר.
״אני ראיתי אותה נכנסת״ אמרתי.
״מאור ניכנסים בה״ אמרתי למאור, הם כבר הבינו, שיר זזה הצידה ואני ומאור נכנסנו בלדת כמה פעמים והיא נפתחה.
נכנסנו לשם בריצה וראינו אותה שוכבת על הריצפה חסרת הכרה, דאגתי כמו שלא דאגתי בחיים שלי.
לראות אותה, את אהבת חיי שוכבת של הריצפה חסרת הכרה זה פשוט לא נתפס.
״תזמיני אמבולנס״ צעקתי לשיר בלחץ.
רצתי אל אלינור, הרמתי אותה ולקחתי אותה לבחוץ.
תוך כמה דקות הגיע האמבולנס.
״ילד תזוז בבקשה״ אמר איזה אחד. מה הוא חי בסרט שאני אזוז ממנה.
״אני לא זז ממנה״ אמרתי.
״מה הקשר שלך אליה?״ שאל.
״חבר שלה״ אמרתי.
״טוב בוא״ אמר.
באתי אחריו לאמבולנס וראיתי אותה שוכבת שם כל כך יפה ושלווה כשמחברים אותה למכשירים, ישבתי שם והחזקתי לה את היד, היתפללתי שהכל יהיה בסדר, אין לי מה לעשות בילעדיה, בלי אהבת חיי.
הגענו לבית חולים, את אלינור לקחו מהר לאיזשהו חדר.
אני, מאור ושיר ישבנו בכיסאות ליד החדר, שיר הייתה מלאה בדמעות, מאור ישב ליידה וניסה להרגיע אותה למרות שהוא בעצמו לא היה רגוע ואני, אני הלכתי לצד, חשבתי עלייה ודמעה אחת נפלה מעיני, אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיה, היא זאת שלימדה אותי איך לאהוב, לפניה הייתי סתם סטוציונר שחושב שבחורה זה טוב לזיון, אבל, עכשיו אני יודע שאין כמו אהבה, שאין עוד כמוה, שאין לי מה לעשות בלעדיה.
~נקודת מבט מאור~
אני לא האמנתי שזה קרה לה, לאחותי הקטנה, היא באה כדיי להגשים את החלום שלה ובמקום להגשים אותו היא נלחמת עכשיו על חייה, כל הדברים שאנחנו עושים ביחד, כשאני מעיר אותה והיא צועקת עליי, כשאני מעיר לה על הבגדים הקצרים, כשאנחנו רואים ביחד בובספוג כל זה יהיה חסר לי ועכשיו כל מה שנשאר זה להתפלל שהכל יהיה בסדר.
~נקודת מבט שיר~
אני לא מאמינה שזה קרה לה, לחברה הכי טובה שלי, היא הייתה אמורה לחזור שמחה כי הייתה לה בחינה טובה והיא בטוח תתקבל, היא לא אמורה להיות בבית חולים.
היא החברה הכי טובה שלי, זאת שאני צריכה לרכל איתה, לבכות איתה, לקנות איתה, לצחוק איתה, לבחור איתה מה ללבוש, לחפור לה על החבר שלי, לספר לה את הסודות שלי.
אין לי מה לעשות בלעדיה.
ההורים של אלינור כבר הגיעו, הם ישבו בצד השני ומאור הלך להיות איתם כי אני כבר נרגעתי.
קראתי לאלירן לשבת ליידי וזה מה שהוא עשה.
״אלירן״ שאלתי בקול צרוד בגלל הבכי.
״מה?״ שאל בקול חסר רגש.
״הדלת הייתה נעולה והחימום היה מופעל, מישהו עשה לה את זה בכוונה, לא הייתה אמורה להיות בחינה, אם הייתה בחינה הבוחנים היו רואים את זה ובכלל למה שסתם הדלתות יינעלו והחימום יופעל״ אמרתי.
״אני יודע, זה כבר קרה לה פעם אחת אבל, מישהי שמעה והוציאה אותה״ אמרתי.
״מי אתה חושב ששונא אותה כל כך ויעשה לה את זה?״ שאלתי.
״אני לא יודע, מי שזה לא יהיה הוא כל כך יסבול כשאני אמצא אותו״ אמר.
״אני בטוחה בזה״ אמרתי.
~נקודת מבט אנה~
איך הם הוציאו אותה משם? טיפשים! הם הרסו לי את כל התכנית!
לקחתי את הנוזל הכחול והמזרק שמתי אותם בתיק והתחלתי לסוע לבית החולים.
~נקודת מבט אלירן~
הרופא התקדם לכיווננו.
״מצבה של אלינור לא כל כך טוב, הצלחנו להחיות אותה אבל, היא בתרדמת, היא לא אמורה להיות במצב הזה הרבה זמן, סביר להניח שכמה שבועות.
אתם יכולים לבקר אותה, היא שומעת הכל״ אמר הרופא והלך.
קודם כל נכנסו ההורים שלה, בכל זאת הם ההורים שלה.
אחר כך מאור התכוון להיכנס אבל, הוא אמר שאני ייכנס לפניו.
נכנסתי לחדר, היא שוכבת שם, ישנה, יפה כמו מלאך.
״מלאך שלי״ מילמלתי.
״אני לא יודע מה להגיד, אני כל כך מתגעגע אלייך, בבקשה אלינור, בבקשה תחזרי אליי, אני אשמור עלייך, אני מבטיח, אני לא מסוגל לחיות בלי לראות אותך, את הפנים שלך, בבקשה אלינור אני מתחנן, בלעדייך אני כלום״ אמרתי. אבל, שום דבר, היא לא עונה.
יצאתי מהחדר, הייתי חייב לנשום קצת אוויר וגם עוד אנשים רצו לבקר אותה.
~נקודת מבט אנה~
הגעתי לבית החולים, לא חששתי שיזהו אותי, אחרי שצבעתי את השיער, שמתי עדשות והתאפקתי המון אין מצב שיזהו אותי.
התקדמתי לחדר שלה וראיתי איזה מישהי יוצאת משם עם דמעות, בטח חברה שלה או משהו.
״אפשר להיכנס?״ שאלתי אותה בקול מתוק.
״בטח״ אמרה. טיפשה.
נכנסתי לחדר, הוצאתי מתיקי את המזרק והחומר, שאבתי את החומר לתוך המזרק והתקרבתי אליה.