זכוכיות שבורות

היא כבר חמש-עשרה שנה אצלם ובכל זאת היא תוקעת לעצמה בכל פעם מחדש זכוכיות ברגליים. כבר בגיל חמש היא הייתה חוזרת מהגן כשרגליה מלאות שריטות וחתכים. לזכותה ייאמר שהיא מעולם לא בכתה. בדרך כלל הבחינו בפציעתה כשהדם הרב נטף והכתים את המדרכה הציבורית.
הבעיה הייתה נעוצה בנעליים. היא לא הסכימה בשום אופן להישאר איתן כל היום. בעצם, גם אם היא רצתה בכך, הן פשוט החליקו מרגליה בזמן שישבה, שיחקה או הלכה, ולא היה ניתן למצוא אותן שוב. זה לא היה משהו ששירלי ויוסף הכירו. הילדים שלהם התחננו לנעליים חדשות, לנעליים יפות, לסנדלים בקיץ ולמגפי שבת. מיכל רצתה ללכת יחפה. בגיל שבע הם לקחו אותה לפסיכולוג. "זה כבר נעשה מוגזם," טענה שירלי. "היא הולכת יחפה לבית הספר. המורות מתקשרות להתלונן על הצחוק שהיא עושה מהן." הפסיכולוג עיין בקורות חייה, שאל אותה שאלות ואפילו קיבל ממנה במתנה את זוג הנעליים החדשות שקיבלה היום במיוחד לפגישה. "זה הקשר האחרון שלה לקיבוץ. הקשר האחרון שלה להוריה. בסופו של דבר היא תבין לבד ותרצה את זה. אל תלחצו עליה. זה יבוא." הם הביטו בו בחצי הקלה חצי אכזבה, ושילמו לו את התקציב החודשי לנעליים של מיכל. ומאז היא הלכה יחפה ובסוף כל יום יוסף המנתח הדגול היה מתיישב עם פינצטה ומוציא לה זכוכיות מהרגליים.
חצי מהשירות שלה היא העבירה בכלא הצבאי, משחקת עשרים ואחת שאלות עם חסרי-מזל כמותה. את המפקדים לא עניין הדו"ח של הפסיכולוג שקבע שיש לתת לה ללכת יחפה, עניינה אותם התלבושת הלקויה. בגיל עשרים ואחת היא הפסיקה לשאול שאלות ויצאה אל החופש. קצת לפני כן, יוסף עזב אל החופש בניו יורק, איפה שכמה מנתחים ידועים הקימו בית חולים פרטי. היא באה להיפרד אבל עצרו אותה בחוץ, וללא שירלי שתסביר אותה היא איבדה את מילותיה וחזרה חזרה הביתה. ישר אחר כך היא יצאה עם עוד כמה חבר'ה מהכלא לטיול אחרי צבא לאורך שביל ישראל. היא לא ארזה נעליים, למרות שאמרו לה שיש אבנים בדרך. "מי יוציא לך זכוכיות מהרגליים?" שאלה בדאגה שירלי. "אני אהיה בסדר," מיכל חייכה. "אני ילדה גדולה." היא חזרה כעבור שבועיים, בלי החבר'ה אבל עם נעליים על הרגליים. שירלי לא העזה לשאול אותה מה קרה, ויוסף כבר מזמן לא היה מעורב בחייה. מיכל פשוט התעלמה מהחלק הקודם של חייה. היא נעלה הכל, בכל מקום. אפילו במקלחת היא נעלה כפכפים, ובשינה היא תמיד גרבה גרביים עם ציורים של פו הדוב. שום דבר לא החליק לה, ושום נעל לא אבדה. שירלי חשבה בסיפוק שהגיע הזמן. אבל בניגוד לכל התחזיות, מיכל לא הפכה להיות יותר בסדר. היא הסתגרה בחדר שלה במקום לצאת ולהתחבר לעולם שבחוץ, וציירה בטושים בלתי-מחיקים על הקירות. שירלי תהתה אם היא עוברת שוב את גיל ההתבגרות, רק שהפעם היא נועלת נעליים. היא שאלה את אבנר, הפסיכולוג שפעם התייעצו אצלו ועכשיו היא יצאה איתו לפגישות בבתי קפה אחר הצהריים, כשהאוכל של מיכל מונח ליד המיקרו. הוא אמר שבדרך כלל לא עוברים את גיל ההתבגרות בגיל עשרים ושתיים, אבל הכל יכול להיות. בלי ההומור השחור על הרגליים החתוכות והדם, ובלי סיפורי המעשיות של יוסף על בית החולים, מיכל ושירלי מצאו פחות ופחות על מה לדבר. ארוחות הערב הפכו לסיוט כל כך גדול, שאפילו מיכל התחילה לצאת בערבים. שירלי לא ידעה לאן היא הולכת ומיכל לא ידעה על אבנר. מצד שתיהן זה היה סידור נוח מאוד. הן חיו כשותפות לכל דבר – מיכל קנתה את האוכל בעוד שירלי שילמה שכר דירה. שירלי לא הייתה בטוחה מה הן יעשו כשמה שהשאיר לה יוסף ייגמר – הן ייפרדו לדרכן או שיחפשו דירה ביחד? היא העדיפה לא לחשוב על זה.
יום אחד, כששתיהן היו במקרה בארוחת הערב וניסו לפתח שיחה בהעמדות פנים מנומסות, שירלי שאלה אותה מה היא הספיקה לראות בטיול שלה אחרי הצבא. מיכל נחנקה קצת והעיפה את השיער שנשר לה על הפנים בכוח. "לא משהו מיוחד, את יודעת. סתם ככה," היא ענתה תשובה מתחמקת ואמרה שהיא קבעה עם חברים ללכת אז, נתראה מחר? שירלי ארזה את הפסטה שנשארה בקופסת פלסטיק ורשמה תאריך בטוש בלתי-מחיק שגנבה מהחדר של מיכל. היא נכנסה לשם במקרה, ממש רק כדי להחזיר את הטוש. הדלת הייתה פתוחה והיא חשבה שזה זמן טוב לוודא שמיכל לא מחביאה סמים באחת המגירות. היא לא מצאה סמים, אבל היא כן מצאה מפה של שביל ארץ ישראל, עם נקודות ציון בכתב המעוגל של מיכל. אחת הנקודות שבלטו לנגד עיניה הייתה 'קיבוץ נחשון'. הם לא הסתירו ממיכל כלום, אף פעם לא. הם סיפרו לה מגיל צעיר שהוריה נהרגו בתאונת דרכים ליד הקיבוץ. אלו דברים שאי אפשר להסתיר מילדה בת חמש שזוכרת את אמא ואבא שלה. הם גם שאלו אותה כמה וכמה פעמים אם היא רוצה לבקר את הקבר, או את הקיבוץ, או אולי את החברים. היא אף פעם לא רצתה. שירלי חשבה שהם עשו את הדבר הנכון, אבל כשראתה את המפה היא תהתה מה קרה בקיבוץ, ואם מישהו זיהה אותה או שהיא זיהתה מישהו. היא התקשרה לאבנר ושאלה אותו מה הוא חושב, והוא אמר לה שתבדוק את העניין ושתתקשר אליו להביא את הממצאים אבל בבקשה בשעה יותר נורמלית. אז היא סגרה את הדלת של מיכל ולקחה את המפתחות של המכונית. בארבע בבוקר היא מצאה את עצמה בקיבוץ נחשון, כמה כלבים נטושים נובחים לעברה. היא סידרה לעצמה מקום נוח במכונית והלכה לישון. בשעה שבע בערך קול טרקטור העיר אותה והיא קפצה ממקומה בבהלה, מסדרת את השיער הכבר לא כל כך שחור שלה. כמה ילדים התרוצצו על הדשא, מתגלגלים אחד על השני בעוד שחבורה של מבוגרים ישבה על הספסלים וציחקקה בקול. שירלי לא יכלה להצביע על זה בדיוק, אבל היא הרגישה שמשהו השתנה בקיבוץ מאז 1986, כשהיא ויוסף באו לאסוף את האחיינית בת החמש. היא ניסתה להבין מה מוזר לה כשבחורה בשמלה פרחונית ניגשה אליה בחיוך ושאלה, "איך אפשר לעזור לך?" העיניים שלה אוטומאטית סרקו את הבחורה והיא מייד הבינה הכל. הבחורה נעלה נעלי עקב.