ברוך הבא לחדר 266 – פרק 4

הייתי בהלם מוחלט, למה הכוונה מוות? ניידת משטרה הגיעה לשם, ושוטר גדול מימדים יצא מהדלת, לבוש במדי המשטרה, ונראה מרוצה מעצמו.
"השוטר אדוארד וולהיק" אמר השוטר והושיט את ידו כדי ללחוץ את שלי. לחצתי את היד שלו בחוסר רצון מוחלט.
"אז איך הוא מת?" שאל.
"הוא פשוט הגיע לכאן" אמרתי "פשוט הגיע."
ניק עמד לצידי, המום. הוא כבר מזמן זנח את הקריאה, אחרי שהאשים אותי בקול רם על כך שהמהומה שאני מקים מפריעה לו לקרוא את העבודה החשובה שלו.
"אין עליו שום סימן של רצח" ציין הפרמדיק.
עיניו של השוטר הצטמצמו ברוב חשיבות עצמית, ואני נאבקתי בדחף לגלגל עיניים.
"טוב ויפה" אמר הרופא.
הפרמדיקים העלו את הגופה כדי לקחת אותה לניתוח שלאחר המוות, בזמן שהשוטר חזר לניידת, כאשר הוא נכנס אליה פנימה ברוב חשיבות עצמית. הוא הרים את מכשיר הקשר.
"השוטר וולהיק סיים, הגופה מועברת לחדר גופות" הכריז.
בדיוק אז נשמע הקול שמורה שהוא עלה על הקשר. וולהיק הסמיק קלות, אבל פשוט התחיל לנסוע בזמן שדיווח לתחנה על הביקור רב התוכן שעשה בבית ששכרתי.
סגרתי את הדלת, במתכוון שלא לפגוש עוד דמויות מוזרות. לקחתי את הקופסא והעלתי אותה לחדר שלי. לא היה לי ברור למה, אבל התכוונתי לשמור אותה, בלי לדעת מה יש בפנים. כנראה כי זאת הייתה בקשה של האיש ההוא, רגע לפני שמת, ומשום מה הייתה לי הרגשה שבקשת מוות חייבים לקיים.
"אייזיק!" ניק צעק אלי.
"כן?" שאלתי.
"יש עוד דפיקות בדלת!" הוא קרא.
"אז תפתח!" קראתי לו מלמעלה, מתוסכל.
"מצטער, יש בעיות בקשר!" הוא אמר והתחיל להשמיע צפצופים, של כביכול טלפון בעל בעיות קליטה.
חייכתי, וירדתי למטה לפתוח את הדלת.
בדלת עמד בחור צנום וגבוה מאוד, עם קימור לחיים חיוור, שתאם באלגנטיות לזה של שפתיו. השיער השחור שלו היה מבולגן מרוח, והיה לו מבט על הפנים של בן אדם שלא כדאי להתעסק איתו.
"איפה זה?" הוא שאל.
סקרתי את האדם הזה.
"איפה מה?" שאלתי, אפילו שהיה לי ברור שהוא מתכוון לקופסא, אפילו שזה היה טיפשי, איך כל כך מהר הוא עלה על העובדה שיש ברשותי את הקופסא? כל כך מהר? ומה בכלל יש בה, למה שאני לא אתן לו? היה לי ברור מיד שהוא לא בן אדם מהימן, כלומר, שהוא פושע מסוכן. מצד שני, האם זה באמת שווה את זה?
"מה בכלל יש בקופסא?" שאלתי אותו.
"מה יש בקופסא?" שאל האיש ושחרר צחוק, שהקפיא את האוויר של הבוקר.
"כן" אמרתי "רק לפני כמה דקות קיבלתי אותה."
"מה זה משנה?" הוא שאל. הוא הרים אקדח.
"אתה מתכוון לתת לי?" שאל אותי האיש.
"ואם לא?" שאלתי.
"אז…" אמר האיש "נימוסים מעולם לא היו הצד החזק שלי."
הוא החליק את אצבעו על ההדק וירה.