כמה פעמים.. עונה 2 פרק 5

הזמן עבר וענת כבר מצאה את עצמה בבריכה עם נתנאל. שניהם שוחים והוא מרים אותה על ידיו וזורק אותה למים.
היא כל פעם נהנתה מחדש וביקשה ממנו שוב לזרוק אותה למים.
צילמתי את ענת ושלחתי לג'ייסון. הרי למי יש לי עוד לשלוח הודעות?
לאבא שלי? כי הוא לא כ"כ איתי בקשר. כלומר הוא ברח לו. והשאיר אותי לבד.
לאמא שלי? היא שונאת אותי. היא לא רוצה איתי בקשר. לא משנה כמה פעמים אני אנסה היא שוב תדחה אותי.

מאת: ג'ייסון
'הילדה היפה שלי נהנית. אני שמח. מי זה דרך אגב?' כתב לי באנגלית.
אפילו אני לא הבנתי איך אני נמצאת כאן עם נתנאל ולא עם מתן. האיש שלי.

-'מישהו שהכרנו במלון' הסברתי, למרות שאני לא חייבת לו הסברים.

'רואה? אמרתי לך שאת תהני ותכירי אנשים' החזיר לי שוב, יצא לי להתייעץ עם ג'ייסון וסיפרתי לו שאני לא רוצה לנסוע כי אני אהיה שם לבד. אני לא אכיר אנשים.

כל השיחה שלנו התנהלה באנגלית. תמיד השיחות שלנו מתנהלות באנגלית.

"רותם, בואי תצטרפי אלינו" קרא לי נתנאל.
חייכתי חיוך שאומר לו שאני נשארת כאן והמשכתי לקרוא את הספר.
"את מפסידה" אמר בחיוך שרציתי רק לקפוץ למים ולהשתולל איתו ועם ענת.
אני כ"כ משעממת.
הנחתי את הספר בצד ואת כל הדברים שלי ונכנסתי לבריכה.
המים היו קפואים!!!

"אני רואה שהשתכנעת" קרץ לי.
"אמרו לך שיש לך כושר שכנוע?" חייכתי, הוא חייך בחזרה.
היה משהו בעיניים שלו שגרם לי להביט בו שעות.
עד שענת השפריצה עליי מים.

השתוללנו ושחינו הרבה. בחיים לא נהנתי ככה.
"איפה החבר הזה שלך?" שאל נתנאל ללא הבנה כשישבנו על שפת הבריכה והתייבשנו מהמים הקרירים. ענת עוד לא התייאשה והמשיכה לשחק עם ילדה אחרת מהמלון, אני חושבת שהיא בת 10.
היא שיחקה עם ענת לידינו. ככה יכולתי לראות מה עם הילדה שלי.
"עם חברים שלו, אני חושבת" אמרתי והמשכתי ללגום מהכוס מים הקרים שהייתה בידי.
"חושבת?" צחק. "כן, הוא אמור לבוא, אבל אני לא יודעת איפה הוא" הסברתי.
"איך הוא מסתדר עם זה שיש לך ילדה?" שאל והסתכל עליי בעיניים העמוקות שלו.
"אני חושבת שבסדר.. זה לא מקרה נפוץ." הסברתי. הרי ענת היא לא הילדה של מתן. אני בטוחה שבאיזה מקום זה מפריע למתן.
אם זה החוסר פרטיות והצלע השלישית שזו ענת שחייבים להתחשב בה.
בין אם זה לצאת בלילה למועדון, ובין אם זה לעשות כל מיני דברים בשקט בשביל שענת לא תתעורר.

"כמה זמן אתם ביחד?" שאל שוב בהתעניינות.
"5 שנים" חייכתי. 5 שנים עברו להם מהר.
5 שנים של צחוק, כעס, אהבה, ריבים, התרגשות, אכזבה, פרידה, בכי, שוב אהבה, רומנטיות. ועוד.
"הרבה זמן! מגיל 17 הייתם ביחד?" אמר בפרצוף שממחיש את ההרבה זמן.
"כן. 5 שנים טובות. שימשיכו כך" חייכתי. למרות שעכשיו זה לא נראה.
"מחזיקים יפה" אמר והתעסק באיפון שלו ולאחר מכן הקריב את המסך שלו אל פרצופי על מנת שאראה תמונה.
"זאת הייתה הארוסה שלי" הסביר. "הייתה?" שאלתי ללא הבנה. היא מאוד יפה.
"היא נהרגה. היינו ברכב כשמכונית-" אמר ועצר את הסיפור.
"אני מצטערת" אמרתי בשקט. זה מאוד לא קל.
"היא נהרגה. נהג מכונית שיכור נסע ונכנס בנו. הי- היא לא שרדה.." אמר בשקט ושפשף את עיניו וכחך את גרונו.
"לפני כמה זמן?" שאלתי בשקט.
"לפני שנתיים וחצי. החלטתי לגמור עם האבל ולצאת. היא לא תחזור. אין שום דבר שיכול להחזיר אותה. הבטחתי לה שאני אמשיך את החיים שלי ולעולם לא אשכח אותה" אמר
"אני מצטערת.." אמרתי בשקט שוב. כאילו אני זאת שאשמה שהיא נהרגה..
"אין לך על מה להצטער. לפני שנכנסה בנו המכונית התווכחנו בצחוק איפה תהיה החתונה ואיזה עניבה אני אשים" אמר בשקט.
שתקתי.
זה היה נורא לשמוע.

"יש לך טלפון" אמר והושיט לי את האיפון. זה היה מתן..

-"הלו?" שאלתי, כאילו אני לא יודעת שזה מתן.
"אתן בחדר?" שאל
-"לא." עניתי. מאז אתמול לא היינו הכי אחד עם השני פתוחים.
"אז אני הולך לנוח ואחרי זה נצא בערב. טוב?" שאל
-"טוב" עניתי.
"אני אוהב אותך" אמר, שתקתי. סיימנו לדבר.

"את נשמעת מבואסת" חייך, כאילו הוא לא סיפר לי הרגע שהארוסה שלו נהרגה.
חייכתי חיוך קטן. הוא גורם לי לחייך. יש בו משהו שגורם לי לחייך.
משהו טוב בעיניים שלו.
"מעט" הודתי.
"החבר?" שאל בחיוך מנחם,
"הוא כבר לא החבר שלי, שיננו סטטוס." צחקתי מהטיפשות שלי.
"נפרדתם?" שאל ללא הבנה
"לא" חייכתי, "הוא האיש שלי, אנחנו נשואים. הוא לא החבר שלי" חייכתי שוב.
"אה" צחק "למה את מבואסת ממנו" שאל בחיוך רחב.
"הוא כועס עליי, אבל זה יעבור לו" הסברתי בחיוך קטן.
"אני בטוח שזה יעבור לו" חייך את החיוך המנחם שלו.

המשכנו לשבת בשקט ולהביט בענת.
"אני אזוז, חברים שלי יחשבו שחטפו אותי. היה נעים להכיר אותך" אמר והתרחק מהבריכה אל תוך המלון לאחר שאמר לענת 'ביי ביי ענתי. שמרי לי על אמא שלך' וקרץ לה.

שכשכתי את רגליי במים וחיכיתי לענת שתסיים לשחק עם חברה שלה. השעה כבר 16:00.
4 בצהריים.
הזמן עובר כשנהנים, לא?

נכנסנו למעלית וענת סיפרה לי בהתלהבות איך היא שיחקה עם חברה שהיא הכירה במלון.
"אמא?" שאלה ענת בחיוך, חייכתי אליה בחזרה מחכה שהיא תמשיך
"אני אוהבת אותך" חייכה, "אני אוהבת אותך ילדה שלי. את יודעת שאת המתנה שלי ואת האוצר של החיים שלי. ובלעדייך אין לי כלום?" שאלתי בחיוך וחיבקתי אותה חזק.
"את המתנה שלי" חייכה
"ילדה שלי" מלמלתי ברוך ונישקתי את ראשה.

נכנסנו לחדר וענת כמובן רצה למקלחת, אני ארגנתי את הדברים והוצאתי לענת בגדים וכמובן שגם לקחתי לעצמי בגדים וחיכיתי להתקלח.
הבטתי על מתן ישן וחיכיתי רק שיתעורר ויתייחס אליי.
ענת יצאה מהמקלחת לבושה בשמלה תורכיז קצרה.

נכנסתי במקום ענת להתקלח לאחר שחיממתי לה אוכל במיקרו של החדר.
נכנסתי להתקלח ושטפתי את גופי ואת שיערי מהמים של הבריכה.
המשכתי להיות במקלחת ופשוט ליטפתי את בטני.
לחשוב שמשהו יכול להתפתח בתוך הבטן שלי. לחשוב שאני יכולה להיכנס להריון.
לחשוב שאני שוב אהיה בהריון.
ולחשוב שכל זה יכול בכלל לא להתגשם. יכול להיות שאני בכלל לא בהריון.
אני לא יודעת מה לרצות יותר.
להיכנס להריון בשביל שיהיה לי עוד ילד, עוד אח מתוק לענת, ובן למתן.
או לא להיכנס להריון ולנסות להמשיך את חיי ככה.

דפיקה נשמעה על דלת המקלחת.
"בייב אני יכול להיכנס, אני חייב דחוף להשתין" שמעתי את מתן אומר מבעד לדלת.
"כן" אמרתי והחלטתי שזהו אני כבר יכולה להפסיק להתקלח.
שמתי עליי מגבת ויצאתי מהמקלחת עם המגבת כרוכה סביב גופי בעוד שמתן נכנס לשירותים.
לא החלפנו נשיקה לא כלום.
ישר כל אחד החליף את המקום של השני.
אני התלבשתי בחדר בשורט ג'ינס קצר מעט רחב וגופיה פשוטה שחורה.
חיממתי לעצמי אוכל והוספתי לענת עוד אוכל והבטתי על הטלוויזיה ביחד איתה.

מתן יצא מהשירותים לאחר כמה דקות וחזר לחדר שינה.
"ענתי רוצה ללכת לטייל בקניון? נלך להחליק על הקרח?" שאלתי, היא הנהנה בראשה.
"נלך לנוח ונצא?" שאלתי, היא הנהנה בראשה והושיטה לי את שתי ידיה על מנת שארים אותה למיטה, היא הייתה שפוכה. וגם אני.
הרמתי אותה על ידיי ובדיוק מתן יצא מהחדר והתיישב מול הטלוויזיה.
"לילה טוב ענתי" אמר והתחיל לראות טלוויזיה.
הפעם הלכתי לחדר השינה של מתן ושלי ונשכבתי ליד ענת במיטתנו.

התעוררתי לאחר שעתיים, הזמן עבר מהר. כבר 6 וחצי בערב.
ענת ואני למזלי היינו לבושות.
לקחתי את התיק צד שלי ועוד דברים בשביל ענת והלכנו ברגל טיפה אל עבר הקניון.
מתן לא היה נראה באופק.
אני מתחילה לחשוב שזה באמת נכון ואף נישואים לא מצליחים.

החלפנו לנעלי החלקה על הקרח והתחלנו להחליק ביחד על הקרח. ענת היא המהות של חיי.
לפעמים אני חושבת לעצמי מה הייתי עושה בלעדיה. איך החיים שלי היו נראים אילו לא הייתי נכנסת להריון. אילו לא הייתי מכירה את ג'ייסון.
אילו לא הייתי עוברת לישראל.
אני מאושרת על כך שהכרתי את ג'ייסון ושנכנסתי להריון.
ההריון גרם לי לראות דברים אחרת.
אבל האם אני מוכנה לעוד הריון? אולי אני אראה את ההריון השני כדבר טוב?

הלילה הגיע וכמובן שענת נרדמה על ידיי והייתי צריכה להרים אותה אל עבר חדרנו במלון.
הבטן כאבה לי. אני לא יודעת למה.
אני מפחדת שנקלטתי. אני נמצאת בתקופה של ביוץ. לפני המחזור.
אני ממש לא רוצה להיכנס להריון.
אני גם לא מרגישה בהריון. תמיד יש את ההרגשה הנוקשית הזאת של הבטן.
על מה אני מדברת.. לא עבר אפילו יום שלם מאז שקיימנו יחסי מין.
החדר היה ריק.
השכבתי את ענת לישון בחדרה.
ואני נשארתי בסלון מתעסקת במחשב הנייד שלי. עוקבת אחרי הפייסבוק של אבא שלי ושל אמא שלי מנסה לראות מה איתם.
אבא שלי החליף את השם משפחה שלו, כמובן שגם אמא שלי.
וגם אני.

ראיתי שאבא שלי נמצא בתאילנד. ואת אמא שלי באילת. כמובן.
הבטן שוב החלה לכאוב לי.
מתן נכנס לחדר כשהוא עם בקבוק בירה בידו.
הוא הניח את הבקבוק על השולחן ונשכב על הספה כשראשו על רגליי.
מתעלם לחלוטין מהדבר הבסיסי. לדבר.
"יש לי פיפי" הכרזתי . מחכה שהוא יקום ממני.
"הייתי מביא לך גם בירה, אבל אנחנו לא רוצים לפגוע בו" אמר וליטף את בטני.
שתקתי וקמתי אל השירותים. לרוקן את כל המים ששתיתי.
הבחנתי שיש מעט דם על תחתוני.
מזל טוב. קיבלתי את המתנה החודשית.
ואת הריב החודשי.

יצאתי מהשירותים לאחר שהשלמתי עם זה שקיבלתי מחזור ואני לא בהריון.
פחדתי לספר למתן.
הוא כ"כ רצה שאני אכנס להריון.
הוא כ"כ רוצה ילדים משלו, משהו שהוא רק שלו ושלי.
"אני יכול גם להביא לך שוקו, או פטל" חייך.
"מתן. אל תצפה למשהו. בבקשה אל תצפה." אמרתי בשקט. באפיסת כוחות.
"אני מקווה שזה יקרה הכי מהר שאפשר." אמר בעיניים מאושרות.
שתקתי.
מפחדת לנפץ לו את החלום.

"זה שאת יכולה להיכנס להריון לא אומר שאסור לנו לשכב נכון?" צחק מתן וכרך את ידיו סביב מותניי, מושיב אותי על רגליו ושפתיו מנשקות את בטני.
שתקתי שוב.
"אני לא בהריון" פלטתי.
לא יכולה לשאת את הכאב שלו על גבי.
"מה?" שאל ללא הבנה "בדקת?"
"לא. אבל אני לא בהריון. קיבלתי הרגע מחזור" הסברתי בשקט.
הוא שתק.
טמן את ראשו בתוך צווארי.
"זה בסדר. זה קורה. אם זה לא יבוא עכשיו, זה יבוא מתישהו" הסברתי,
הוא שתק ונשק לצווארי.
"אני אוהבת אותך. אתה יודע את זה" אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
הרגשתי את דמעותיי החמימות זולגות במורד לחיי ומרטיבות את כתפו.
"את בוכה?" שאל ללא הבנה, "למה את בוכה, זה לא סוף העולם" אמר. כאילו הוא לא התאכזב.
שתקתי.
הרגשתי את ידיו מחזיקות בראשי ומביאות את פניי אל מול פניו.
הוא ניגב את דמעותיי ונשק לשפתיי נשיקות ארוכות ומתוקות.
"אני מצטערת.. אני יודעת שאני לא הכי בעניין של ילד." אמרתי בשקט.
"אני יודע. אמרנו כשזה יבוא זה יבוא" הסביר ונשק למצחי.
הנחתי את ראשי על כתפו וקיוויתי להיעלם.

"אתה בן 24, אני בטוחה בזה שאתה רוצה ילד. אני יודעת את זה. אבל אני לא מחליטה על זה, וקשה לי!" בכיתי בשקט.
"אני יודע. אהובה שלי, אני יודע" אמר וליטף את גבי
"אז תפסיק לצפות ממני! אתה כל הזמן עושה את זה! ואתה גורם לי להרגיש רע עם עצמי! כל היום התעלמת ממני! לא היית שלי בכלל! ואם אני לא אצליח להביא ילדים? אתה תעזוב אותי? אם כן תעזוב אותי עכשיו. אני לא רוצה עוד פעם לגדל ילד לבד" המשכתי לבכות.
"אני לעולם לא אעזוב אותך" ענה.
"אתה כן. אתה לא אוהב אותי בכלל. ואני רוצה רק לחזור הביתה. אני לא רוצה את כל הלחץ הנפשי הזה. אני לא רוצה עוד הריון! אני לא רוצה ילדים" בכיתי.
"אני יודע אהובה שלי. אבל אני יודע שאת תהיי שמחה כשאת תהיי בהריון, כשיהיה לך עוד ילד קטן שיתרוצץ לנו בבית ביחד עם ענת." אמר בשקט.
"אבל אני לא מסוגלת לזה." בכיתי. שוב. לא הפסקתי.
"את מסוגלת לזה, ביחד אנחנו נעבור את זה" אמר ונשק למצחי שוב.
המשכתי לבכות ולאט לאט הרגשתי עייפה וכבדה.

"בוקר טוב אהובה שלי" שמעתי את מתן אומר. שתקתי, לא היה לי כוח לענות לו.
התהפכתי על בטני וטמנתי את ראשי בתוך הכרית.
הרגשתי את שפתיו מנשקות את גבי התחתון ולאט לאט עולות אל כיוון העורף שלי. הישר במעלה עמוד השדרה שלי.
ידיו התלפפו סביב מותניי וגופו נשכב מעל גופי. מחץ את גבי .
"האהובה שלי החזקה שלי התעוררה?" ניסה לעודד אותי.
לא עניתי.
הרגשתי עוד נשיקות חמימות מנשקות את לחיי.
נמסתי.
רציתי שתהיה לי דמות אימהית שאני יוכל להתייעץ איתה.
לספר לה שמתן רוצה עוד ילד ואני לא מסוגלת להביא עוד ילד.
מישהי שהיא רק שלי שאני יוכל לספר לה.
אמא של מתן לא נחשבת. אני חולה על ציונה.
אבל אני צריכה מישהי שתהיה רק שלי…

"אני אוהב אותך. ורק אותך." אמר ונשק לצווארי נשיקה עמוקה וחמימה.

"את האישה שלי. כל עולמי. מה לא עברתי בחיי כדי שתהיי שלי ולי תאמרי 'אוהבת'.לעולם אל תשתני תישארי כמו שאת" שר לי מתן שיר של מאור אדרי 'את האישה שלי'

"אני אוהבת אותך" עניתי והסתובבתי בעדינות על גבי.
הוא נשכב בחזרה מעל גופי ושפתיו נישקו את צווארי.
ידיו ליטפו את בטני מתחת לחולצה וגלשו מעט למעלה עד שהגיעו אל צדדי גופי.
מרגישות שאין לי חזייה.
"ממ.. במיוחד בשבילי בלי חזייה?" צחק, חייכתי בביישנות וכרכתי את ידיי סביב צווארו.
ידיו העלו את חולצתי עד שנפשטה מגופי. נשארתי מולו ללא חזייה.
"הדלת נעולה?" שאלתי, הוא הנהן בראשו ומשם זה המשיך.
הבגדים שהיו אמורים לכסות את גופנו נשארו על הריצפה, ממלאות את החלל הריק ועל המיטה נשארנו רק אני והוא. מבודדים מכל העולם.
שנינו ערומים כביום היוולדנו.
ממש כמו אדם וחוה.

"אני אוהב אותך ולא מצפה לשום דבר. אני רק מצפה שתהיי רק שלי" אמר והביט בעיניי.
"רק שלך?" שאלתי ללא הבנה.
"רק שלי. אני לא רוצה שתסתובבי עם אנשים אחרים" ענה.
"נתנאל?" שאלתי ללא הבנה, הוא התכוון לנתנאל?
"נתנאל שמנתנאל, מה זה משנה. תהיי רק שלי" ענה וכרך את ידיו סביב גופי.
שתקתי ובדקתי את ההודעות בטלפון שלי.
"אתה מקנא בנתנאל?" שאלתי בשקט
"אין לי במה לקנא. אני לא אוהב שמתעסקים עם מה ששלי" ענה
"חתמת עליי בעלות?" שאלתי ללא הבנה
"כן. לא סתם אני בעלך" ענה
"אתה לא הבעלים שלי. אתה האיש שלי. אנחנו נשואים. לא כמו כלבים" עניתי
"צחקתי אהובה שלי. צחקתי" ענה.
אך ידעתי שהוא מתכוון לזה.