עשרים שניות (פריקת בכי מר)

כול פעם שאני נזכרת בקטע הנורא הזה שנמשך לא יותר מעשרים שניות, אני מתחרפנת.
אני רוצה למות ולבכות ולהעלם ואני מתביישת ברמה עולמית…
כמו שבהופעות ביום השואה מישהו באמצע סיפור של ניצול חוזר אל הבמה מהשביל המרכזי ברעש. הייתי המומה.
אנשים שאין להם כבוד, אנשים שלא מבינים את הכאב.
די! אני רוצה לשים לזה סוף! לגמור את זה!
עשרים השניות של הטיפשות העגמומית הזאת! עשרים השניות שהביכו אותי יותר מכפי שאי פעם הובכתי!
עשרים השניות שכול פעם שאני נזכרת בהן, הרסו את חיי.
ואז אני שוב מרגישה כמו איזה חנונית.
ואני אשכרה חשבתי שאני יכולה להתייחס אליהם כמו אל חברים!
חזרתי על הסצנה ההיא שוב ושוב, וכול פעם מחדש ראיתי את פניהם הלועגות לי, את חיוכם המתפרש לנוכח היותי טיפשה.
פשוט וכך, טיפשה ומטופשת. איך יכולתי לדבר איתם כאילו הם חברים… איך?…