הלוואי שלא הייתי קיימת.

העיניים מגרדות.
הלב שרוט.
הכאב נספג בגוף.
הידיים רועדות,
וקול הבכי מהדהד.
העולם נעלם,
וכל מה שנשאר זה אני.
המחשבות כבר לא שמחות
(לא שהיו כאלה מעולם),
והכל נראה חסר תקווה.
טיפות מתנפצות על הרצפה.
השנאה מבעבעת,
והופכת למים
ולהבעות פנים מעוותות.
החנק מתהדק.
הצמרמורת מתחזקת.
קולות הבכי נעלמים
והופכים למילים.
הלב דואב,
הגוף רועד.
אך השנאה מבעבעת
ולא נעלמת.
לא משתנה.
היא נשארת יציבה.
אה, סליחה זו לא שנאה.
זו אכזבה.