Save me – Need For Speed – פרק 31 ואחרון

-שון-

״מה את עושה פה?״ אני מלמל בשקט, לראות אותה קרע אותי לגזרים מבפנים.
היא שתקה לא אמרה דבר, רק התקרבה לעברי, צעד אחר צעד, ואני מסתכל מסביבי, לראות לאן אפשר לברוח, כי אני יודע שהיא באה למנוע מבעדי לעשות את זה.
להרוג אותו…
אבל אין לאן לברוח.
היא עוצרת מולי, פנייה הכל כך יפות חיוורות, ועינייה הזהובות כהות כמעט אדומות מרוב בכי.
שיערה הבלונדיני והארוך שלה פזור מסביבה בצורה כל כך יפה.
היא כל כך יפה…
״הם אמרו לי… להציל אותך״ היא לוחשת בשקט, בנימה טיפה מבולבלת, אבל בטוחה כל כך בעצמה.
אני שותק לא אומר דבר, רק מנסה לבלוע את הגוש שחונק את גרוני.
היא גיחכה בשקט, ״צחקתי, אמרתי להם, איך בדיוק אפשר להציל מישהו שלא רוצה שיצילו אותו?״ היא אמרה במשיכת כתפיים, אור המדרגות הקלוש האיר את פנייה העדינות.
״ואז גם הבנתי, איך אדם שהוא בעצמו צריך שיצילו אותו, יכול להציל אנשים אחרים?״ היא שאלה מבולבלת, גורמת לי להתבלבל לרגע.
״איך אפשר להציל אותנו שון?״ היא מסתכלת הישר אל תוך עיניי, והנימה הבטוחה הזאת שלה נעלמת, והיא נשארת היא עצמה, בלי כל המסיכות שהסתירו אותה.
״אי אפשר״ אני עונה בשקט, כל כך בשקט שאני תוהה אם היא שמעה אותי.
היא מנידה קלות בראשה, וגיחוך נפלט מבעד לשפתייה הורודות והעבות.
היא מתקדמת צעד אחד קדימה לעברי.
מרחק קטן מפריד ביני לבינה, היא מניחה את ידה על הלחי שלי, ״אנחנו יכולים לנסות להציל אחד את השנייה?״ היא עונה, יותר שואלת את עצמה.
אני עוצם בחוזקה את עיניי, מתכווץ מתחת המגע הרך שלה בפניי.
איך אני יכול להציל אותה?
איך היא יכולה להציל אותי?
איך אנחנו יכולים להציל אחת את השני?
היד השנייה שלה תופסת בידיי בחוזקה, לוחצת באיזה שהיא צורה מנחמת.

ואז הכל מתנפץ עלי בכזאת עוצמה, התעוררתי מהחלום בלהות בו חייתי במשך החודש האחרון.
התעוררתי למציאות המרה.
הייתי כל כך אובססיבי למצוא את הבן זונה שרצח את אחותי הקטנה, שאנס אותה…
אני מביט בפנייה היפות, ואני מבין פתאום מה היא בשבילי.
מעבר לאחת שהצליחה לשנות אותי, היא מגדלת בתוך בטנה את הילד שלי.
ואני כמו מפגר, סירבתי להאמין, רק שיקרתי לעצמי שזה לא אני…
פקחתי את עיניי, ועכשיו אני מבין מה באמת הציל אותי, המגע הרך שלה שעורר אותי.
התנהגתי אליה כל כך רע.
לקחתי נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את הלב המשתולל שלי, מנסה להרגיע את הנשימה הלא סדירה שלי.
מוביל אותה צעד אחד אחורה, רוכן למולה.
היא מסתכלת עלי מבולבלת, יותר מופתעת, אבל לא מבינה מה אני עושה.
הרמתי את חולצתה, מביט על הבטן השטוחה שלה, שבקרוב הולכת לגדול ולטפוח.
בפנים מתפתח הילד שלי, התינוק שלי.
כל כך קשה לי לעקל את זה.
אבל אני חייב את זה, לפחות בשבילה, לחפות על ההתנהגות שלי, שהייתה כל כך מגעילה.
נשקתי קלות את בטנה החמה, נישקתי את הילד שלי שמתפתח בתוכה.