מכתב פרידה (עצוווב :'( )

"סליחה?" את שואלת בהפתעה.
"סולח." אני עונה בזלזול, אבל בתוכי אני מתפרק.
"אתה חצוף!" את צועקת, ודמעות זולגות מעינייך. נפגעת.
"ידוע." שוב באותו הטון. אני לא יכול להראות לך כמה שאני אוהב אותך, וכמה שהייתי רוצה לעטוף אותך בחיבוק גדול, ולהעלים את דמעותייך.
"איך יכולת? אני לא מאמינה." אמרת "אני לא מאמינה." חזרת על המשפט.
"אז תמשיכי לא להאמין. יש לי דברים טובים יותר לעשות." עניתי. נשמעתי מזלזל. אדיש. בתוכי רציתי להרוג את עצמי. איך אני מסוגל?! רק שתעזוב אותי.. יש יותר טובים ממני.
"בסדר." אמרת ונשמעת רגועה להפליא. אבל עינייך זהרו. באותו ניצוץ שראיתי כשהחלטת לעשות משהו. חיוך מריר עלה על שפתייך, ודמעה נוספת זלגה. "אתה עוד תראה. אני שונאת אותך!" אמרת וסגרת את הדלת בטריקה מאחורייך.
התיישבתי על המיטה שניצבה בקצה החדר, והנחתי את ראשי בזרועותיי. איך יכולתי לעשות לה את זה?
טוב, אני בטוח שהיא תמשיך הלאה. אבל משום מה, מבטה באותו הרגע, לא בישר לי את אותו הדבר.
לא שמתי לב לשעה. הרמתי את מבטי לדלת, לאיפה ששעונך ניצב מאז ומתמיד. הוא לא היה שם. נאנחתי וניגשתי לתיקי הניצב בקצהו השני של החדר. החלקתי את ידי על הצג. 20:16 היה רשום בגדול.
לפתע שיחה נשמעה.
"הלו?" עניתי בקול מהוסס. השיחה הייתה ממספר חסוי.
"אני מקווה שאתה מרוצה." אמרת בקול צרוד. "אתה גרמת לזה. אני אוהבת אותך."
השיחה נותקה. היה רשום על הצג, אבל אני כבר רצתי. גלשתי במסדרון, ורצתי במדרגות.
הגעתי לביתך. הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי.
החפצים נערמו במבולגן ורהיטים הוזזו בפזיזות. חיפשתי אותך בחדרך. לא היית שם. המשכתי וחיפשתי בכל הבית. ואז הגעתי לאמבטיה. שובל דם היה מהכניסה עד אמצע הדרך. גופתך שכבה שם, ומילותייך הדהדו בראשי. "אתה גרמת לזה."
"לאא!! אנבל!!" צרחתי "את לא יכולה לעשות לי את זה. לא!!"
אני אוהבת אותך נחרט בגופה. דם בכל מקום. האמבולנס כבר הגיע, אבל את מתת מזמן.
והנה. אני כאן. כותב לך מפרד פרידה, שכבר לא תראי.
כותב לך מכתב פרידה, שבו אני מקווה שניפגש בגן עדן,
ופשוט, כותב לך מפרד פרידה.