דיאנה/ פרק 1: סכין.

דיאנה – פרק 1

-דיאנה-

התיישבתי על הכיסא העשוי מעץ מלא וחזק בזמן שהתבוננתי מבט ריק בצלחת. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ידי הימנית נשלחה לבטני ישירות ללא כל טיפת חשיבה בזמן שכף ידי השמאלית אחזה בדפנות הכיסא כל כך חזק שפרקי אצבעותיי הלבינו וכמעט ויכולתי לגרד את העץ.
עצמתי את עיניי, מתכווצת כירייה היישר לאמצע החזה וגורמת לי לדמם בכל תא בגופי, התחושה הזו של הכישלון, של השנאה והאכזבה העצמית מכה בי ומחלחלת לי עמוק, כרעל שוברת כל איבר בגופי וכאש בשדה קוצים זה מתגבר ומתחזק, בטני מתהפכת ונקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, שערותיי סומרות ועורפי בוער באש כאילו ונושפים עליו, הצמרמורת משתלטת על עמוד השדרה שלי ובין רגע רגלי רועדת. עצמתי את עיניי, רק אל תבכי, בבקשה, רק לא לבכות, אל תבכי , את לא תוכלי להפסיק, רק אל תבכי.
דמי קופא בעורקיי, ראשי מתחיל להיתקף כאב חד , דעתי משתבשת בין רגע וכך גם ההיגיון נאבד ואני לא צריכה מראה בכדי לדעת עד כמה אני חיוורת. הלב שלי התכווץ בכאב והלם בחוזקה.. אבל אז..
ראיתי את זה. נח לצדי. כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. מלא הבטחות אך גם הפסדים וכישלונות. התלבטויות. חששות. תשוקות. נואשות ורצון בוער ממלאים את החללים שמאז ומעולם היו ריקים-
הסכין.
באותו הרגע הנפלא והמזעזע שאני פוגשת בו-בסכין- זה רק אני והוא. איני מסתכלת או חושבת על אף אחד אחר, הסכין נהפך בין רגע לידיד הטוב ביותר, לאדם הקרוב ביותר ללבי, לאיש סודי, הגשמת חלומותיי, הגאולה שלי אבל באותו הזמן האויב שלי.. הגורל שלי.
התבוננתי בסכין ורצו לי מליון ואחד תסריטים בראשי. אני מעבירה את הסכין על העור. רק המחשבה על תחושת המתכת גרמה לבחילה בנעלי בטני ולחום עז בחזה. אני מעבירה את קצה הסכין על אחד מוורידיי בזהירות, אולי במעט מכאיבה. דמי מתחמם בעורקיי, צמא, רעב ומוכן לקבל את הסכין, מוכן להתפרץ מבעד לעור שלי ולטפטף על המכנסיים שלי , על הידיים שלי, על הרגליים שלי, על הרצפה ובכל מקום ארור. ולבסוף, אני חותכת, אני חותכת, חותכת כל ווריד, מערכת ואיבר בגופי. אני מתכווצת ומתענגת לתחושה, מתמסרת לה, נופלת כמו התאהבות . אבל זה יותר טוב מלהתאהב, או להתנשק.. זה לשכוח רק לרגע עד כמה אני עייפה ומאוכזבת, עד כמה אני חסרת חיים ומאוסה מהחיים האלו שאני רק רוצה לצווח ולנסות להבין איך זה קרה לי?! למה דווקא לי?! מה לא בסדר אתי?!
ואז זה רק הכאב המורט עצבים.. הכאב הקשה מנשוא.. הכאב שגורם לך להתפטל ורק להתחנן שזה ייגמר ויפסיק לצרוב כל כך אבל גם לקוות שזה לא ייגמר לעולם כי אז.. אחרי רבע שעה.. הכאב הנפשי מתעצם והכאב הפיזי רק מקשה. לדעת שאני מפסידנית. חלשה. חסרת תקווה או אונים.
העליתי את שרוול הסוודר שלי, מעבירה יד על החתכים.. גם ככה אימא ואבא לא יחזרו בזמן הקרוב.. מה כבר יכול להיות כל כך רע אם אני רק אחתוך שוב?!
זה רק עור, זה רק חתך, זה רק סכין. זה סיפור האהבה ביני לבינו .
על מי אני עובדת לעזאזל?! אני רצינית עומדת לצאת מדעתי ולשבור כל פיסה ארורה בבית החולני הזה אם אני לא אשעה את זה ועכשיו!
אני לא רוצה לחתוך – אני צריכה את זה! צריכה כל כך שזה כואב!
חטפתי את הסכין ורצתי ריצה מהירה לחדר אמבטיה, התיישבתי באמבטיה, מדליקה את זרם המים, עוצמת את עיניי ובוכה בשקט.. נותנת לטיפות המים בקרירות לקרוע ולפצוע את עורי, הטיפות מצליפות בי ומייסרות, אני לא יכולה להפסיק לבכות… אני רק רוצה לצרוח.. אני רק רוצה ללכת מכאן.. אני לא יכולה לעמוד בכאב הזה ואני לא יכולה לגרום לו להיעלם, אני לא יכולה לשאת עוד את הכאב.. ואז אני מעבירה את הסכין על אחד מהחתכים ובלי לחשוב קורעת את עורי כאילו והוא רק חתיכת נייר פשוטה.
ואני מתמכרת לחתיכת וורידים, הסכין היא כמו הסם שלי, ואני לא מוכנה או רוצה להיגמל, היא לא טובה בשבילי, היא הורגת אותי מבפנים, היא תהרוס אותי בסוף, היא תקח ממני הכול ואז תזרוק אותי רק כחתיכת עור ועצמות, אבל אני עדיין לא יכולה להפסיק ורק רוצה עוד ועוד, אני מתמכרת ומשתוקקת לכאב המתוק והנוראי. וזה לעולם לא יכול להיפסק. לא משנה כמה אני מנסה אני לא יכולה להפסיק. אני רק מחכה לרגע הנורא הזה בכל יום שעובר כי באותה השנייה שאני פוצעת את עצמי.. אני שוכחת מכל הכאב הנפשי בחיים האלו. זה המקלט שלי. אין לי לאן לברוח בעולם הזה, הסכין זו התקווה האחרונה שלי לשרוד.. ואין לי דבר לעשות בקשר לזה והתאמת שאני לא רוצה ממש לשנות זאת. אני כבר אבודה, זה מאוחר מידי. נהרסתי.
התבוננתי בדם שזלג מבעד לעורי, רצפת המקלחת נהייתה אדומה והמים שנשטפו האדימו, המכנס שלי הוחתם בדם אבל לא היה לי אכפת, זה היה רק בארבעת קירות האלו ואני, נעצתי מבט בהם והם נעצו לי מבט ריק וחסר תקווה בחזרה ורק חשבתי שאני רוצה לתת לחדר הזה לקחת אותי. לא רוצה להיות כאן יותר. לא יכולה להיות כאן עוד שנייה מחורבנת אחת!!!
הריצוף הוחתם בדם, לא היה אכפת לי מתי ואיך אני אנקה, לא היה אכפת לי איך אטפל בעצמי ולמען הכנות.. פשוט לא היה לי אכפת. שהוריי ירביצו לי שוב, יקללו, יעליבו ויצעקו.
שהילדים בבית הספר יתבוננו בי בתור הפריקית שאף אחד לא רוצה להכיר ולהיראות בחברתה.
שטיילור והחבורה שלו ימשיכו להרביץ לי ולמרר את חיי, בריונים.
שהשכן ימשיך לגעת בי ולאיים לא לספר לאף אחד.
שהציונים שלי ימשיכו להידרדר רק יותר ויותר והמורים ירדו עליי בפני כולם, גם ככה דבר לא ייצא ממני.
שתחושת הריקנות הזו תמשיך לכאוב ולצרוב מבפנים.. להרוג אותי.
וויתרתי. אני לא יכולה יותר. אני פשוט.. לא אכפת לי.. לא אכפת לי מדבר. אני כלום. אני לא שווה דבר.
הידיעה שאם ואני אמות, למישהו יהיה אכפת? מישהו בכלל ישים לב שנעלמתי? מישהו יתגעגע אליי? האם מישהו יבכה? האם יבקרו את הקבר שלי ולו אדם אחד?
אני יןדעת את התשובה והיא לא. פשוט לא.. לי לא אכפת מעצמי, אני כבר מתה שיגיע היום ואני אמות. להשתחרר, לצאת לחופשי, לברוח מהמציאות הזו לחיים שתמיד חלמתי וקיוויתי להם, המקום שלי לא כאן, המקום שלי שם בשמיים בגיהינום כי תמיד אמרו לי שאני שטן. מפלצת. בושה.
וגם, אני לא הייתי מבקרת את עצמי בהלוויה אם הייתי יכולה. אין סיבה לאף אחד להיות אכפת ממני, אני פשוט סתם נושמת אוויר ומונעת מאנשים אחרים אוויר, אני מיותרת, נטל, מכוערת, טיפשה.
עצמתי את עיניי.. מתי זה הולך להיפסק?

-הארי-

התעוררתי לא יציב, כנראה ששתיתי יותר מידי בלילה האחרון. הנערה ששכבתי אתה אתמול.. אמה? סטפני? אני פאקינג לא זוכר ולא אכפת לי התאמת, היא הלכה בכוחות עצמה מוקדם יותר אני מניח. אני די בהלם.. מה לכל הרוחות חשבתי? רוב הבנות עוזבות מיד לאחר שאנחנו גומרים, אבל הייתי יותר מידי שיכור מהתחת אתמול בלילה שנרדמתי ישר לאחר שסיימנו לעשות את העבודה. למי אכפת בכל מקרה? היא הלכה וזהו זה. ואני לא אראה אותה שוב לעולם עד סוף ימי חיי.. נקווה.
התנערתי מהמיטה, מעביר יד בשערי הפרוע, מנסה למשוך את התלתלים שלי לאחור בזמן שלבשתי על עצמי זוג תחתוני בוקסר וירדתי במדרגות לכיוון המטבח להכין לי ארוחת בוקר טובה ולקחת כדורים להנגאובר הענקי והמחורבן הזה.
עברתי את שולחן הקפה הקטן והתקדמתי לכיוון המקרר, שולף זוג ביצים ואת הקופסה המוכרת של הכדורים נגד כאב ראש לפני שהדלקתי את הכריים והנחתי עליהם מחבת בצבע שחור, שפכתי קצת יותר מידי שמן על המחבת אבל התאמת שאני בקושי מצליח ללכת ישר, שברתי את הביצים אל תוך המחבת וזרקתי את הקליפות לעבר הפח שבכיור. בזמן שהביצים טוגנו מהרתי למלא לי כוס עם מים צוננים וקרים ובלעתי את זוג הכדורים בין רגע, לוקח נשימה עמוקה, בסדר, אני מרגיש כמעט יותר טוב.
מזגתי לכוס מיץ תפוזים ומהרתי להוציא צלחת זכוכית מבריקה ושפכתי את הביצים שבמקצת נשרפו לתוכה, כיביתי את האש ואת הלכלוך השארתי למנקה.
התקדמתי לעבר הסלון במהירות, יד אחת שלי נושאת בצלחת עם הביצים והיד השנייה בכוס המכילה מיץ תפוזים והתיישבתי על הכורסה הלבנה שבלעה אותי אל תוכה, מניח את הצלחת והכוס על השולחן העשוי מזכוכית שממולי לפני שגיששתי אחר השלט בזמן ששתיתי מספר לגימות מהמיץ תפוזים, הדלקתי את מסך הפלזמה הגדול והעברתי ערוצים באקראי, מחפש משהו מעניין לראות עד שהגעתי לערוץ הספורט, משדרים את משחק הכדורגל של אירלנד נגד ארצות הברית שאתמול היה, החלטתי להישאר על הערוץ הזה.
הנחתי את הכוס בחזרה על השולחן לפני שחתכתי חתיכה די גדולה מהביצה ובלעתי בביס אחד וחם מידי. במעט התכווצתי אבל במהירות התרגלתי לחום הצורב. החלתי כבר להרגיש יותר טוב והבטן שלי התמלאה מחדש, גופי נמלא באנרגיות מתחדשות, הצבע חסר לפניי והנגאובר כמעט ונשכח לגמרי. זו שנה חדשה בקולג' החדש, אני לא אשקר אם אגיד שזה די מבאס העניין שבגלל העבודה של אבי אני חייב לעבור כל הזמן ממקום למקום אבל לפחות כך אני מוצא יותר כוסיות ומשיג יותר מספרי טלפון, אני יכול להסתדר בכל מקום, בכל מקום שבו יהיה יזכרו את השם שלי וכמה בחורות השכבתי. אני חושב שמגיע לי לקבל תואר על איך להתחיל עם נשים.
יש לי עוד 45 דקות עד שאצטרך ללכת לקולג', אני יכול להספיק לעשות מקלחת חמה ומהירה שתגרום לי להרגיש טוב וחזק יותר.
לאחר מספר דקות סיימתי לאכול ולשתות את המיץ, השארתי את הדברים במקומם על השולחן, בשביל זה יש לנו מנקה קבועה, לא? זו העבודה שלה אז היא תעשה אותה. פשוט כך.
התכוונתי להתרומם מהכורסה וללכת לחדר מקלחת העשוי כולו מזכוכיות ושיש יקר ולבן.. קר, מחליא. אבל אז, אבא ירד במדרגות עם החבילה המחויטת והכבדה שלו בשובי 2000$ ושעון ארור מזהב אמתי בשובי 45,000$, הוא היה מקולח, נושא את התיק עור שלו בידו, שערו אסוף באופן משעמם, המכנסיים שלו כרגיל מגוהצות מידי והחיוך שלו מזויף עד בדיחה.
איזה מראה מורט עצבים לראות על הבוקר.
"אני מבין שרק התעוררת". הוא אמר בקול קר.
גלגלתי את עיניי, לא עונה לו, עוקף אותו וממהר לעלות במעלה המדרגות.
"רק תשתדל השנה לנסות לפחות להצליח, זה כל מה שאני מבקש, רק שתנסה ותראה שזה לטובתך".
"אתה לא מאחר לעוד איזו פגישה מחורבנת?" אמרתי בקול מזלזל, "תבזבז את הזמן שלך בללקק את התחת ללוקחות הנואשים שלך ותן לי לבזבז את הזמן שלי בדרך שבה אני רוצה".
"הארי הקולג' מתחיל עוד מעט ואתה..אתה פשוט.. העיניים שלך אדומות, העור שלך חיוור, השיער שלך פרוע, אתה בקושי מצליח ללכת ו..-"
"וזה אבא, נקרא הנגאובר. כמובן שאינך מכיר זאת. כנראה שזה נכון, כל יום לומדים משהו חדש, לא?" גיחכתי.
הוא זקף גבה, "ובכן, אני מקווה שתלמד היום גם דברים חדשים".
"כן, את השמות של הבנות הכי יפות בקולג'". משכתי בכתפיי לפני שמיהרתי מתעלם ממנו, כלל לא מקשיב להמשך הדיבורים החסרי תועלת שלו וטורק את הדלת מאחוריי.
לקחתי מגבת והנחתי בכיור, הפשטתי מעליי את הבוקסר שלי, זורק אותו לעבר הסל כביסה, נכנסתי לעבר המקלחת והדלקתי את זרם המים, לאחר מספר רגעים נרגעתי בתחושת המגע עם המים החמימים שהכו בעורי.
נשפתי עמוק.. למה החיים הם כל כך מעצבנים? תהיתי לרגע. מאז שאימא מתה אבא נהייה בלתי נסבל ופשוט חתיכת חרט קטן, איני מסוגל לדבר אתו ולו לרגע, הוא מצפה ממני שאלמד ואקבל ציונים טובים, שאתנהג בדרכי ארץ תרבותיים ואהיה מלקק בתחת למורים ולתמידים הטובים סביבי כמו חתיכת מפגר.. בעצם, כמוהו. אבל אני זה לא הוא. והוא פשוט לא מסוגל לראות את זה. הוא אינו מסוגל לעצור לרגע ולהקשיב לי, להקשיב למה שבאמת יש לי לומר, הוא לא מסוגל להסתכל עליי בתור הבן שלו, הוא תמיד רק שופט אותי ולא רואה לרגע או חושב ולו לשנייה שאולי הוא די אשם בזה. הוא לא מנסה להבין את הרגשות שלי או מה אני באמת רוצה ואוהב לעשות. אולי אם הוא לא היה פסיכי וחולה בראש, אולי לא הייתי נהרס כך. אבל זה מאוחר מידי, ואיני רוצה שום קשר אליו, איני מסוגל לסבול אותו, אני מעדיף לבלות בכל חור נידך מאשר בבית הריק והחולני הזה, יש לי את כל מה שאני רוצה, אבל אני מרגיש ריק. אני מרגיש כאילו אין לי דבר. כל הפאר לא שווה ולו דבר אם אני בודד עד כידי כך. אני זוכר שברחתי מהבית בגיל 16, אבא השתגע. הוא יצא מדעתו. הוא רק אז הבין שהוא חייב להשתנות. אבל להיות איש עסקים ומכירות לא הופך אותו לאבא המושלם, זה רק הופך אותו לאדם קר וזר שאיני רוצה שום קשר אליו.
לעולם לא באמת היה לנו קשר.. לעולם לא באמת היינו ממש.. אבא ובן.. זה פשוט לא הסתדר. והוא אשם בכך. זה בגללו.
בתקופה שבה ברחתי מהבית, שיני את חיי והפכתי את המצב על פיהו. לא הייתי מוכן להיות עוד הילד המסכן הזה, לא הייתי מוכן עוד לסבול את ההשפלה ואת הכאב, את הפחד, את הגעגועים.. התקוות שלעול לא יתגשמו. אז קעקעתי קעקועים על גופי וחוררתי פירסינגים בפניי, החלתי לעשן ולשתות כל יום וכל לילה באופן סדיר, הכרתי חבורות מסריחות ומפוקפקות של פושעים שחלק מהם ריצו מספר שנות מאסר בכלא, הימרתי, גנבתי, שכבתי עם כל בחורה שראיתי, למדתי להתאגרף בשביל להיות חזק ולהרוויח כסף לפרנסתי ופשוט חייתי חיים די טובים אפשר לומר. בלי כל הבכי והלחצים, בלי כל הסיוטים והפחדים, האימה והכאב שבביתי לצד אבי. בלי כל המבטים מהשכנים בשכונה הקטנה שלנו, הרחק מהקבר של אמי.. הרחק מכל דבר שאי פעם הכרתי והייתי חלק ממנו, וזה מה שרציתי. עד שהמשטרה תפסה אותי לוקח סמים וזרקו אותי ישירות לכלא, למזלי בגלל שאני קטין אבי הציל אותי.. אבל העדפתי לרצות שנים בכלא מאשר לפגוש בו שוב.. ואחרי שפגשתי בו, לא הייתה דרך חזרה.
הוא היה בשוק בהתחלה שראה אותי. אבל זה עורר אותו שהוא חייב להיות האבא הטוב שהוא מעולם לא היה.
הוא החל ללמוד מחדש, לעבוד, ללמוד, הוא שמר את כל הכסף שהרוויח ללימודים שלי, כשהייתי בן 17 הוא שלח אותי לאיזה קולג' מפואר בארצות הברית אבל נזרקתי ממנו והנה אני עכשיו, בן 19, ואני רק רוצה לברוח אבל יודע שאבא ימצא אותי, הוא חכם יותר, עשיר, חזק ובעל עוצמה. וגם אם והמשטרה תתפוס אותי עוד פעם אחת אני אשב בכלא כמגיע לי.
אבי מאוכזב ממני, כמובן, כולם מאוכזבים.
אבל למזלי, לא אכפת לי מאף אחד. רק אכפת לי מעצמי. אני רק אוהב את עצמי.
אני חי את החיים למרות הכול. יוצא עם החברים שלי, מעשן, שותה, מקעקע קעקועים, מכיר בנות ושוכב אתן.. מה עוד אפשר לבקש? יש לי את כל מה שאני צריך! אבל אני חייב להודות שיש רק דבר אחד שהוא באמת חסר תועלת בחיים שלי, שתי מילים: בית ספר.
הידיעה שאני חייב ללכת ולשבת שם פשוט מבאסת. אני לא מאמין בלימודים. אני לא מאמין במבחנים. ואני לא מאמין שלמורים האלו באמת אכפת לי. המנקה, בטי, שתמיד חורגת מתפקידה בתור מנקה, טענה לא מזמן שזו עיר חדשה, קולג' חדש, ואני פשוט צריך לתת לזה הזדמנות ולא לשפוט. אבל אני לא מאמין שהמצב ישתנה, הרי כל בית ספר או תיכון.. זה פשוט אותו החרא לא?
כיביתי את המים החמים ויצאתי מהמקלחת, כרככתי את המגבת סביב האגן שלי ויצאתי מבעד חדר המקלחת, הולך במהירות לעבר חדרי, זורק את המגבת על המיטה ולובש מעליי זוג מכנסי סקיני ג'ינס שחורות מעל תחתוני הבוקסר הלבנים שלי וחולצת טריקו שחורה ופשוטה. לבשתי את ג'קט הג'ינס הבהיר שלי מעל ותחבתי לרגליי זוג נעליים חומות.
סרקתי את שערי בפשטות, חייב להיראות טוב בשביל שמישהי תסתכל עליך. זה די היגיוני, זה כמו שתשב בחורה כוסית ובחורה בינונית על הבר, כמובן שאני אלך לכוסית ואנסה להשכיב אותה! אני לא מתעניין באופי, אני גם לא כל כך קשה בבחירת הבנות, כל בת היא יפה בשבילי, אבל אני בהחלט מעדיף בלונדיניות. אני גם לא אוהב את הקטע הדפוק של הקשה להשגה, אני לא רודף אחרי בנות, הן רודפות אחריי, פשוט ככה.
לקחתי נשימה עמוקה, מרים את התיק הכחול כהה שלי על כתף אחת לפני שיצאתי מהחדר והלכתי לכיוון הכניסה של הבית.
"בוקר טוב הארולד, תהנה היום ותנסה לעשות את המיטב". בטי חייכה לעברי.
גלגלתי את עיניי, "אם עוד פעם אחת תקראי לי הארולד אני נשבע לך אני פאקינג אפטר אותך". ירקתי וטרקתי את הדלת מאחוריי אבל בין רגע נעצרתי, "שיט". קללתי בשקט, שכחתי את המפתחות בכניסה לבית.
חזרתי בחזרה לבית, ממהר לעבור את בטי הכבדה הזו, חטפתי את המפתחות לאופנוע שלי מהשולחן ויצאתי בחזרה החוצה, התיישבתי עליו, מדליק את האופנוע ומתניע אותו לחיים לפני שהחלתי לנסוע לעבר הקולג'.
לאחר מספר דקות כבר מצאתי את עצמי עומד בכניסה לקולג'.
גלגלתי את עיניי, תוחב את ידיי לכיסים, הנה עוד יום רגיל לגמרי בחיים הארורים שלי.