אתה משוגע

"אתה משוגע"אמרתי והבטתי עמוק אל תוך עינייך.
"וכך גם אתה" ענית, ונישקת אותי קלות.
"לא" אמרתי והתנתקתי ממך לשנייה
"אני רק משגע" הוספתי, ומצאתי את עצמי לחוד בצחוקך.
צלילו היה כול-כך צלול ומדהים, מהסוג שגורם לאחרים רצון להצטרף.
אתה מוציא ממני צדדים שאיש לא מכיר, אפילו לא אני.
איש לא יכול לגרום לי לנתח כול צעד וכול מהלך שלי כפי שאתה עושה.
הייתי רוצה להגיד לך את זה, אך לא יכולתי.
כי גם אם עכשיו הכול מדהים, ואנחנו שקועים בעולמנו,
אחר כך, אנחנו כנראה נריב את נשמתנו.
בדיוק כפי שקרה פעמים רבות כול-כך בעבר.
אנחנו נהיה מאושרים, ואז מילה או משפט שאינו במקום יגיע,
ויפיל את אושרנו.
וככול שהריב ימשך, כך ריבים נושנים יותר יעלו ויצופו אל פני השטח.
"אני לא הסוד הקטן והמלוכלך שלך! נמאס לי להיות!" אני אגיד,
אולי הפעם, אצליח לא לצעוק את המילים, אולי הפעם, הדיון הזה יהיה שונה.
"אתה לא הסוד שלי, אתה החבר שלי" תגיד כמו בכול ריב מריבינו.
ואני אדע כי לא אוכל לשתוק על המשפט הזה.
"אז למה איש מהחברים והמשפחה שלך לא יודע את זה?"
אני אשאל ואנחנו נחליף מבטים זועמים.
"אם זה לא מתאים לך, אז תלך" אתה תגיד ותצביע על הדלת.
"אתה אולי עדיין לא מוכן לצאת, אבל אני לא חוזר לארון"
אני אגיד ואצא מהדלת.
אחר כך, אנחנו נשב ונרגיש חרא עם עצמנו, כול אחד איפה שהוא לא יהיה.
ואז לקראת הערב, נפגש במקום שלנו, במסעדה קטנה ונשכחת,
ופשוט נדבר כאילו כלום לא קרה.
כאילו הכול בסדר.
ולאחר מכן?
לאחר מכן נהיה פשוט אנחנו, פשוט מאושרים.