משפחה ~פרק 14~

"אני וליל חינכנו את עצמנו.ידענו כבר מה אסור ומה מותר, והיינו ממש נוקשים.פשוט,כשאני הייתי בן 10,אבי נקלע לתאונת דרכים. ומת.אמי לקחה את זה קשה.קשה מדי.היא שכחה מהעולם. מאיתנו. ואנחנו נאלצנו לעבור דירה הרבה פעמים,כי לא היה לנו כסף כי אמי לא עבדה יותר.וגמרנו בלי בית.היא עדיין הייתה סגורה. אני הייתי בן 13,יכולתי לעבור לפנימייה הזו.אבל ליל הייתה צעירה מימני בכמה חודשים,אך עדיין לא הביאו לה ללמוד שמה,אבל שמרתי עליה בחדרי.רק העובדים בפנימייה ידעו על זה.היא לא דיברה עם אף אחד.אפילו לא איתי. שכחתי את קולה כבר.היא התחילה ללמוד.בגלל שאפילו לא ניסתה להתחבר לאנשים, היא הייתה יחסית מאוד חכמה.אז כמה טמבלים חזקים רצו לנצל את זה.הם הציקו לה, התעללו בה, אבל היא בכתה בשקט.פעם ראיתי את זה ועזרתי לה.הם ירדו מימנה. ובנות מהכיתה שלה אמרו שזה כבר הרבה זמן ככה. הסתכלתי עליה כדי לקבל תשובות.אך היא פשוט הייתה עם ראש מורכן ובכתה.התכופפתי אליה וחיבקתי אותה. ואז הגיעו כמה מכיתה ט',כניראה אחים שלהם.והם ניתפלו עלי ועל ליל.היה לי קשה לנסות להגן על ליל.לא ידעתי מה לעשות.אז החלטתי,שהיא פשוט יותר מדי חשובה לי.אז הגנתי עליה עם גופי.אף אחד לא עזר לנו.ואז הגיעו אדמונד וליסה.הם הצליחו לנצח אותם.הם דיבר איתי,וראו שליל שותקת.הם גם לא הצליחו לגרום לה לדבר. אחרי כמה ימים,שהיינו חברים טובים עם ליסה ואדמונד. מצאתי אותה בוכה בחדרה כשרציתי להגיד לה לילה טוב.באתי אליה מהר,וחיבקתי אותה.ואז היא דיברה.אחרי שלא דיברה שנתיים או יותר,היא דיברה.היא אמרה לי שהיא מצטערת,על כך שהדאיגה אותי.ואני חייכתי אליה חיוך,וגם היא.אחרי אותו זמן,היא דיברה.עם אדמונד,עם ליסה,עם כולם.עדיין היו לה בעיות. אבל כולנו עמדנו בשביל השני,אז ידעתי,שמצאתי את המשפחה שתישאר איתי הרבה זמן.וככה עוד ועוד הצתרפו אלינו." אמר בחיוך קטן והסתכל בפינה בחדר.לא ידעתי מה להגיד, או לעשות.לנחם,להגיד,מה? "ניראה לי, שאדמונד עזר לכולם. אבל את עזרת לגריי.הוא משפיע עלייך לטובה"אמר בחיוך קטן,ואני החזרתי לו גם. הסתכלתי לרגע על ליל ולאו.ראיתי שהוא מסתכל על התקרה.אפילו לא מנסה. הסתכלתי עליו בפרצוף עצוב, הוא ראה,ואז הקשיב לליל.ואז חייכתי. "אולי תגידי לי על אריק.תספרי עליו,ואז הזיכרונות שלך יצאו וזה פחות יכאב"הסביר מייק עם חיוך."טוב,אה,אני כבר אמרתי איך פגשתי אותו.אבל בעיקר, באתי אליו כמעט כל יום, בוכה.אחרי יום 'בית ספר'.והוא תמיד ניחם אותי, עודד אותי,וכך גם לאו.ללאו היו גם ימים קשים, ופגשתי אותו עצבני לפעמים ברחוב.לא ידעתי שהוא עצבני,אז לפעמים הבהלתי אותו וצחקתי, אבל הוא רק הסתובב ודחף אותי חזק והלך.לא הצלחתי להבין מה העיניין,אז קמתי מהר ורצתי אליi, כשהייתי לידו תפסתי בידו,והוא עצר,והיסתובב וראיתי בעינייו כעס (מעצבים), שנאתי לראות אותו ככה.עזבתי לרגע את ידו ונעמדתי מולו.עמדתי על קצות העצבעות וחיבקתי אותו.ידעתי שהוא נירגע,ואז החזיר לי חיבוק ואמר שהוא מצטער.אז הלכנו למקום כל שהוא,ישבנו בו,והוא אמר לי מה קרה.אנחנו פשוט עזרנו אחד לשני. אני עזרתי,לאו עזר וגם אריק עזר.עמדנו אחד בשביל השני. וחשבנו, ששום דבר לא יפריד בינינו.עד,שהבנתי את הגורל" אמרתי, והורדתי את ראשי."אבל הגורל גרם לך להיתקל בנו"אמר מייק טיפה מחייך."כן"אמרתי עם חיוך ומגחכת.הפנתי את ראשי אל ליל ולאו,ראיתי שליל אומרת משהו,ואז הם צוחקים.ואז לאו אמר משהו והם שוב צחקו.חייכתי לעצמי,שהוא נתן לה.החזרתי את מבטי למייק,קמתי טיפה וחיבקתי אותו."תודה"