ניבים

הכל התחיל לפני שבוע. זו נשמעת כמו התחלה דרמטית לסיפור שייגמר ממש טוב או ממש לא טוב. אבל במציאות, יש גם אפור. כמו כל יום חמישי הלכתי עם שוליקה לבסטה של אבנר כדי לקנות שקית של נחשי גומי, מאלה שאמא אומרת שיעשו לי חורים בשיניים. אני חושבת שחור בשן זה מחיר הגיוני לכמה נחשי גומי, אבל בגלל שאמא לא מרשה אני צריכה להיות בכוננות-מציאת-מטבעות משישי עד רביעי. השבוע הצלחתי לגייס אחד עשר שקלים ושמונים אגורות, לא מעולה אבל גם לא נורא.
אבנר זיהה אותנו ישר, הוא חייך את החיוך הרגיל, זה שחסרה בו שן במקום אסטרטגי- באמצע למעלה. יצא לי לא פעם לחשוב איך זה קרה לו ומה אפשר לשים במקום השן הנעדרת. הפתרון הנוכחי הוא חתיכת פופקורן שלא הספיקה לפקוע. לאבנר יש אישה ושני ילדים, אבל אף פעם לא ראינו אותם, למרות שידענו שהוא גר שני רחובות בלבד מהבסטה. נראה לי שהם לא רוצים שידעו שהם קשורים לאדם בלי שן במקום אסטרטגי. שוליקה תמיד אומרת שצריך להסתכל על מה שבתוך הקנקן. אבל אף פעם לא הבנתי למה. הרי בסופו של דבר, אם הסתכלת בתוך הקנקן ואהבת את מה שיש בו, אבל מבחוץ הוא גועל נפש, זה ישר משליך.
לאחר שאספתי נחשי גומי בשווי של אחד עשר שקלים ושמונים אגורות הושטתי לאבנר את השקית לשקילה והוא חייך את החיוך חסר השן שלו ואמר שגם הבת שלו אוהבת נחשי גומי. שאלתי אותו בת כמה היא והוא ענה שהיא תהיה בת עשרים באביב הקרוב והמשיך לחייך, אבל בצורה קצת אחרת.
לאחר מבצע השגת נחשי הגומי אני ושוליקה המשכנו לכיוון המגדלור הישן שהיה ידוע כמקום המושלם לאכילת ממתקים בסתר, או ככה לפחות אמר לנו גדעון, אחיה הגדול של שוליקה. אני לא מחבבת אותו במיוחד, אולי בגלל שהחיוך שלו תופס חלק משמעותי מהפנים. אבל שוליקה תמיד אומרת שאם בוחרים לעשות משהו אסור אז עדיף להקשיב למומחים. אז הקשבנו. השמיים הפכו כתומים והנחשים התמעטו, אז החלטתי לחזור הביתה לפני שהדבר יעלה חשד.
בדרך חזרה ראיתי את אבנר נועל את הבסטה, רוכס את מעילו ומתקדם לעבר רחוב עליסה. כאשר פנה לרחוב צדדי ראיתי שמשהו נפל מכיס מעילו. הרמתי את הדבר שמרחוק נראה כמו חתיכת נייר, אבל מקרוב התברר שזוהי חתיכה מעיתון ישן. מהדף המצהיב חייכה אליי ילדה, נדמה לי שהיא היתה בערך בת חמש. אחותי מיקה בת חמש והיא הזכירה לי אותה, אולי כי כל הילדים שקטנים ממך נכנסים לאותה משבצת- ככאלו שעדיין לא יצאו למבצעי נחשי גומי נועזים.
לילדה בתמונה היה שיער שנדמה בהיר, אבל אי אפשר היה באמת לדעת, כי העיתון היה בשחור לבן והיום הוא בשחור צהוב. היא חייכה, ובחיוך שלה היו חסרות שתי השיניים הקדמיות. מתחת לתמונה נכתב "דניאלה מאיר, נעדרת מיום חמישי." רציתי לרוץ אחרי אבנר ולהחזיר לו את התמונה, אבל לאחר שפניתי בסמטה אחריו, לא היה לו זכר. חזרתי על עקבותיי והמשכתי הביתה. כאשר פתחתי את דלת הבית התקדמתי במהירות לעבר חדרי מתוך הפחד שאמא תבין, במבט חטוף בלבד, כי אין זו ביתה אלא פושעת עם חשש לחורים בשיניים.