די לבריונות

היי, אני לינוי אני בת 14, כיתה ח' וזה הסיפור שלי :
טוב אז הכול התחיל בגן חובה אף פעם לא הייתי מקובלת תמיד הייתי לבד .
תמיד ירדו עלי, צחקו עלי, הרביצו לי …
בכיתה א' הכרתי ילדה והפכנו להיות חברות ממש טובות כל יום שישי אני הייתי באה אלייה או שהיא הייתה באה אלי, סיפרנו הכול זו לזו ותמיד היינו ביחד . כיתה ב' הייתה בערך אותו הדבר… הילדים הציקו לי אבל לא היה לי איכפת כי היה לי אותה . בכיתה ג' כמה ילדים הזמינו אותי ואת חברה שלי לשחק איתם אז הצטרפנו אליהם, ואז כשניגמרה ההפסקה לקחתי את הבקבוק שלי והלכתי לכיוון הכיתה כניראה שלי ולמלכת הכיתה היה אותו בקבוק כי רק שמעתי אותה צועקת 'היא לקחה לי את הבקבוק כי שלה נפל' ופתאום איזה 10 ילדים התנפלו עלי ורצו אחרי בכול הבצפר (אני יודעת שזה טיפשי… פחח רדפו אחרי בגלל פאקינג בקבוק מסכן גם אני לא הבנתי מה הלך שם באותו רגע…) הם התחילו להשיג אותי (בכול זאת הייתי אחת והם היו יותר) אז הם תפסו אותי בסוף… הם לקחו לי את הבקבוק והרביצו לי (אין לי מושג למה… כיאלו מה כבר עשיתי…וזה גם הבקבוק שלי… אז בכלל אין לי מושג מה למה…) ואז הם הלכו . התחלתי לבכות, רצתי לשירותים נכנסתי לאחד התאים נעלתי את הדלת ופשוט בכיתי . יום למחרת הלכתי לבצפר כיאלו כלום… סיפרתי למחנכת את מה שהם עשו לי (חוץ מפרט קטנטן…שהם הרביצו לי) היא דיברה איתם… ואחרי השיעור חברה שלי באה ואמרה לי 'תודה שלא אמרת אותי' הזדעזתי לא ידעתי מה לומר לה אז פשוט חייכתי ואמרתי 'ברור בשביל זה יש חברות…' שנה אחר כך בכיתה ד' היא עזבה את הבצפר כי הבנות המקובלות הציקו לה הייתי עצובה בהתחלה הייתי לבד עד ששלוש בנות באו להיות איתי בהפסקות הפכנו לחבורה כזאת… ואפילו הייתה לי ביאףאף חדשה 'החיים שלי מתחילים להשתפר סוף סוף' ככה חשבתי עד כיתה ה'…. כיתה ה' אחת הבנות מה'חבורה' התחברה לאחת המקובלות והן נהיו ביאףאף אז נשארנו רק אני הביאףאף שלי ועוד ילדה… הילדה התחברה לבן ושניהם התחברו לביאףאף שהייתה לי הם ירדו עלי וצחקו עלי תמיד ואז הם החליטו לפתוח קייטנה כזאת לכיתות א' הביאףאף שהייתה לי הלכה איתם ולי הם לא הסכימו להצטרף הייתי לבד אף אחד לא דיבר איתי.. הייתי לבד בהפסקות כמו בתחילת כיתה ד' כל הפסקה הייתי הולכת למקום שהיינו נפגשות בו תמיד ובוכה, בתקופה הזאת התחלתי לחתוך . בסוף השנה הבנות המקובלות התחילו להתחבר איתי והייתי חלק מהן אבל עדיין היו יורדים עלי וצוחקים עלי ואפילו מרביצים לי לפעמים . יום אחד אחרי שחזרתי מהבצפר מעוד יום רגיל שירדו עלי וצחקו עלי החלטתי שנמאס לי ובעצם זה היה ניסיון ההתאבדות הראשון שלי… הכול היה מוכן המכתב הכדורים וסכין התחלתי לחתוך בפעם האחרונה תוך כדי שאני שומעת שירים שמעתי את וואן דיירקשן, אהבתי אותם עוד מהאקס פקטור… זה היה הרגע שהחלטתי שאני יחייה בשבילם בשביל התקווה לפגוש אותם ולהודות להם זה הרגע שהם הצילו אותי . השנה עברה ועליתי לחטיבה . כיתה ז' . השנה הכי גרועה שהייתה לי בחטיבה . כל הסיפור של הביריונות חזר שוב, צחקו עלי, ירדו עלי, הרביצו לי, לא היו לי חברות . ניסיתי להתאבד שוב . לא הצלחתי ואיכשהו המנהלת שלי גילתה והזמינו את ההורים שלי ואותי לשיחה עם המנהלת היועצת הרכזת שיכבה והפסיכולוגית של הבצפר . חפרו לי ואז החליטו שאני צריכה פסיכולוגית, היא לא עזרה לי אז הפסקתי את הטיפולים איתה אחרי 3-4 פגישות .
והנה הגענו לשנה הזאת, כיתה ח' ניסיתי עוד פעם להתאבד, עוד פעם המנהלת גילתה ורצו להעיף אותי מהבצפר . לקחו אותי למכון הפסיכולוגי בעיר שלי, לא רצו שאני יחזור ללימודים עד שיגידו שאני בסדר מבחינה רגשית ושאני יכולה לחזור ללימודים אבל בסוף הלכתי לבצפר יום אחרי . בקיצור ההורים שלי דיברו עם הפסיכולוגית של הבצפר שם והחליטו שאני צריכה להיפגש איתה פעם בשבוע ואז אני נכנסתי כדי שהיא תדבר איתי ו… היא החליטה שאני צריכה ללכת לאיזה פסיכיאטרית שתבדוק אותי ותדבר איתי אחר כך אמא שלי קבעה לי פגישות עם עוד פסיכולוגית שאיתה אני נפגשת כל שבוע ואת הפסיכולוגית של בצפר אני כבר לא פוגשת . הפגישות עם הפסיכולוגית רק ממררות לי ת'חיים יותר היא דוחפת את האף שלה לדברים שאני לא רוצה לספר דברים אישיים שרק אני אמורה לדעת אותם ולא עוד מישהו אחר . היום, אני נקייה כבר חודשיים, ישלי חברות טובות מכול רחבי הארץ שבאמת איכפת להן ממני והן באמת אוהבות אותי, אז זה כבר לא כל כך איכפת לי שאין לי חברות ושכולם שונאים אותי אני פשוט מדברת עם הבנות המדהימות האלה שבזכותן ישלי תקווה אפילו שזה שבריר קטנטן, ישלי תקווה וכל זה בזכות כמה בנות מדהימות שהיו שם בשבילי כשלא היה לי אף אחד אחר והייתי אבודה, הן עזרו לי למצוא את הדרך הן העלו לי חיוך על הפנים, הצחיקו אותי, שימחו אותי ותמכו בי .
בעיקרון זאת אני וזה הסיפור שלי….