כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 31

***נקודת המבט של אלנור***

שכבתי על המיטה הרכה בבית החולים והסתכלתי אל מחוץ לחלון וראיתי את השקדיה שמתחילה לפרוח. רציתי מברוח מבית הכלא הלבן הזה, שכל מה שאני יכולה לשמוע ממנו זה את הצפצוף המעצבן של רעש דפיקות הלב שלי והריח שרק יכולתי להריח היה ריח של צמר גפן עם אלכוהול ותרופות מפה ועד עולם אחר.
אלה היו 24 שעות הכי נוראיות שהיו לי, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. הרגשות והשכל שלי דיברו ביחד כל הזמן וזה שיגע אותי. הרופא אמר לי שהקפסולות שלקחתי היו דחוסות בציאניד- שהוא חומר שעשוי מתרכובת כימית רעילה, והיה במאית אחד קטן יותר מאשר גרגיר פשוט של אורז. אבל זה הספיק כדי להפוך אותי לגופה זמנית.

במונחים רפואיים בסיסיים ביותר, היו לי התקפים מרובים בזמן שהייתי חסרת הכרה וזה לקח לרופאים חמש עשרה דקות של נסיון להחיות אותי על ידיד החזקת דפיקות לב סבירות.
אני בספק אם מישהו יודע שאני ערה. את כל זה שמעתי מהשיחה של הרופאים שהיו כאן אבל עוד הרגשתי את עצמי עוצמת עיניים, וגם עכשיו, הם חצי חצי. אני יודעת שאמה וונסה כאן כי אני משוכנעת ששמעתי אותן מחוץ לדלת, אבל אין לי מספיק כוח כדי לקום לקרוא למישהו. אני יודעת שזה יעזור להן להיות פחות מודאגות אבל באמת שאין לי את הכוחות.
אני לא מאמינה שהן נשארו איתי כאן במשך 24 שעות. הן בטח גמורות… אני רק מקווה שהן לא קראו לטובי. אני מאוד מאוד מקווה… אבל מה שכן הספקתי לשמוע, זה שהן רצו לקרוא לג'–…

לא חשוב…

מכשיר דפיקות הלב התחיל צפצף בפרעות כשהבנתי כמה הנשימות שלי הפכו לכבדות. הרופא גם הזכיר שאם אתחיל להיות רגשנית מכשיר הלב יקלוט את זה ויחד איתו יגרגר לציפופים מרובים. דמעות חנקו את הגרון שלי והעיניים שלי התחילו לבהוק מהן. והנה, אחת מהן הצליחה להתחמק לי על הלחי ואל הגוף שלי מתחת לבגדי בית החולים האלה.

הרגשתי נגעלת כל כך מעצמי, הפעם היחידה שבאמת הרשתי לעצמי להתשעשע ולהשתחרר כל כך ואני כמעט מביאה את עצי למוות. פתאום המחשבות שלי הוסטו כששמעתי את הרעש הנוראי שהגיע מבחוץ.
"אתה לא יכול להיכנס היא עדיין לא קמה הרופא אמר שאנחנו צריכים לחכות!" הצרחות של וונסה היכו דרך הדלת. "כדאי לך לזוז מהדלת עכשיו אמה!" ג'ייק… ידעתי שהמוח שלי מציית על הפה שלי לחייך כרגע, אבל זה לא היה כל כך פשוט, לכן פשוט חייכתי בלב.

צעקות מרובות נשמעו מחוץ לדלת עד שהיא נפתחה בבום אחד וכולם השתתקו, פנים מכוננים אלי. כולם היו שם. אמא שלי, אבא שלי, אמה, וונסה, טובי, צוות הרופאים שלי, וג'ייק..
"מאחר וכנראה הצלחתם להעיר אותה, אחד מכם יכול להיכנס" הרופא המשגיח אמר אחרי איזה דקה של שקט ובהייה בי. "אני היחידי שהתעקשתי לזה, אני נכנס" ג'ייק אמר אפילו לא שואל אותם וסוגר את הדלת בפנים שלהם לפני שמסתובב אלי. בדיוק 10 צעדים ממני.

עבר כל כך הרבה זמן.. השיער שלו היה מסופר, העיניים שלו בהקו מתמיד, ויכולתי לראות את הדאגה שבהן. הוא לבש בגדים שמעולם לא ראיתי במציאות לפני זה, רק בסרטים או בטלווזיה. היו לו מגביים שחורות מעור, ומכנס מסורבל שנראה כאילו מתמגנת למגפיים. החולצה המכופתרת הייתה מוכנסת במכנס יחד עם חגורה שחורה מבד ושרוולי היידים שהיו מקופלים למחצה שהציגו שעון שחור בולט ועבה על ידו השמאלית. הנשק השחור והגדול היה מלופף סביב גופו על ידי רצועה שחורה עבה לצד רגלו הימנית. עם כמה שזאת לא סיטואציה לחשוב על זה עכשיו- המדים האלה היו הדבר הכי סקסי שראיתי. לעולם לא חשבתי שמדים של צבא יכולים להראות כל כך טוב.
צבעי החומים והירוקים של המדים הבליטו את העיניים הבהירות שלו וצבע השמן הזה של עורו כל כך.

"ג'ייק.." הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני מדברת מאז וקול שלי יצא חלש ועדין מתמיד. "מה אתה עושה כאן, אתה לא אמור להיות בבסיס?"

העיניים שלו התרווחו למשמעת צליל הקול שלי, זה לא היה הטון הרגיל שלי. יכולתי לראות בעיניים שלו את הכעס והאכזבה וזה עשה לי כל כך רע.
"מה לאזעזל חשבת לעצמך?" הוא לחש בטון עבה, עבר יותר מדי זמן מאז ששמעתי את הקול הזה במציאות. לא ראיתי אותו כמעט שלושה חודשים. זה הרבה יותר מדי.
הוא בגר את העיניים שלו והוציא נשימה עמוקה לפני שפקח אותם בחזרה. הפעם, העיניים שלי היו אלה שהביעו כעס וכאב מהטון המדמם של קולו. אני יודעת שיש לו את כל הזכויות בעולם לכעוס עלי. ופעם הראשונה בזה הרבה זמן, עניתי את התשובה הכי כנה שיכולתי תחת הנשימות שלי.

"אני לא…"

"את יודעת מה הרופא אמר לנו כאן בחוץ?" הוא הרים את הקול כהמבט שלו חדר ישר אלי. הסתכלתי למטה אל השמיכה שכיסתה את כולי.
"הוא אמר לנו שאם תצליחי לצאת מזה, זה יהיה 'חתיכת נס מדהים'. היה לך 14% של סיכוי לחיות, בזכות הפזיזות והטפשות שלך".
הוא העביר את היד החופשית שלו שלא הייתה בכיס דרך השיער שלו ונראה מתוסכלת.
"לאעזעזל אלנור! עוד לא הספקתי לעזוב לפרק הזמן שאני אמור ואת כבר מצליחה לדפוק לעצמך את החיים"

הוא יודע שהמילים שלו היו קשות, אבל שנינו יודעים שאני צריכה לשמוע אותם. הוא היה צריך לעזוב את הבסיס ככל הנראה ללא רשות בגללי. "אני מצטערת" אמרתי בשקט והעיניים שלו הוחלפו מכעס לרכות. הוא התקרב למיטה שלי והתיישב על ידי. הריח שלו.. שוב.. מעורבב יחד עם הריח החדש והלא מוכר הזה של המדים. הכל כל כך חדש ומוזר לי. הוא חדש לי.
הזרועות שלו התלפפו סביבי, המגע הזה.. כמה זמן לא היה לי את זה. הרגשתי את עצמי נשכבת לצידו והעור שלי נהנה מכל מגע שלו. "הפחדת אותי כל כך אלנור" הוא אמר בשקט לתוך השיער שלי. "לא כמו שאתה מפחיד אותי כל לילה שאני הולכת לישון" לחשתי בכנות בחזרה והוא נאנח, יודע עד כמה יש לי את הזכות לפחד ממה שקורה שם איתו.

"אני הולך להביא לך מים" הוא אמר התרומם טיפה אבל עם כל הכוח שנותר לי ניסיתי למשוך אותו בחזרה. "אל תלך" לחשתי והוא צחקק. "אני אחזור, אבל את חייבת לשתות, חוץ מזה, אני בטוח שכולם מתים שם בחוץ לדעת מה קורה איתך" הוא אמר ונישק לי את הראש פעמיים לפני שקם והלך לכיוון הדלת, פותח אותה וכולם בחוץ קפצו במטרה להבין מה הולך, ג'ייק לא החליף מילה עם אף אחד, אלא רק השאיר אותה פתוחה בשביל שאר המשפחה שלי והבנות והלך משם.