משפחה ~פרק 11~

התעוררתי בבוקר וישר ראיתי את הורד השחור שלי.אני קמתי למצב ישיבה עם רגליי נוגעות קלות ברצפה. הסתכלתי על הרצפה כמה דקות,ואז קמתי והתלבשתי ליום של לימודים מעצבן. יצאתי בהליכה רגילה לכיוון הלוקר שלי.בדרך לא פגשתי אף אחד מהחברה,כניראה מתארגנים או ישנים.עברתי ליד הכיתה שלי, וראיתי שאין שמה אף אחד.כרגיל.הלכתי ללוקר שלי והוצאתי ספר מתמטיקה ומחברת.הלכתי לכיתתי וישבתי שמה עד הצלצול. ואליס לא הגיעה.עברו 20 דקות ואז הגיעו התלמידים שאחרים,חלק פנו אלי,התעלמתי,והספר הגיעה לרצפה כמה פעמים. בסופו של דבר הדלת ניפתחה,ומורה אחר ניכנס לכיתה. "היום אליסה לא תלמד אותכם, יש לה בעיות"אמרה המורה ויצא מהכיתה.האלו בכיתה שלי התפרעו ושמחו,אבל אני קמתי ממקומי והלכתי ליציאת הכיתה.כשהייתי מול היציאה מישהו חסם אותי,כי חשב שאני הולכת להביא מורה.אבל הזזתי אותו בכוח ואז הלכתי לחדרה של אליס.דפקתי בדלת אבל אף אחד לא פתח."אליס!תיפתחי אני יודעת שאת פה!"צעקתי לה מעבר לדלת."אליס לא בחדרה. היא הלכה"אמרה מורה שעברה לידי."לאן היא הלכה?" שאלתי והסתובבתי למורה. "היא אמרה משהו על ידיד גוסס או משהו,היא יצאה מחדרה עם גבר בעל שיער סגול כהה.ניראה לי הוא יעבוד כאן"אמרה והמשיכה בדרכה. "תודה" אמרתי והלכתי לחפש את אדמונד.הגעתי לכיתה שלו,אבל הוא לא היה שמה.אז הלכתי לכיתה של קורטני,והיא גם לא הייתה שמה,ואז חיפשתי את מייק וליליאן,אבל לא מצאתי אותם גם.ניסיתי להתקשר ללאונרד, אבל הוא לא ענה.כולם נעלמו,כאילו לא היו מההתחלה.אולי אני סתם מגזימה.העברתי את שני שיעורים הראשונים בגינה שליד הורדים הסגולים. ישבתי תחת עץ וישבתי עם עיניים עצומות,עד שהיה צלצול.קמתי ממקומי והלכתי לקפיטריה.אך הם לא היו שמה גם.לא מצאתי אותם בשום מקום.אז הלכתי לחדרים שלהם,כמה דבילים צעקו עלי שאני עוברת במסדרונות האלו,אבל היתעלמתי והלכתי לחדר של אדמונד.דפקתי כמה פעמים חזק בדלת,אבל היא לא נפתחה. "אדמונד לא כאן,וגם מייק אם את מחפשת אותו, הם הלכו לאיזה ידיד"אמר אחד התלמידים שעברו.יצאתי ממסדרון חדרי הבנים בצעקות שוב,ואז הלכתי לחדרים של קורטני וליליאן,ואז אותו תלמיד שוב ניגש אלי.ראיתי שזה זה שאמר לדביל לרדת מימני.אבל הוא היה מוכר, ממקום שונה."כל החבורה הלכה.הם לא באזור הפנימייה"אמר והיסתכל עלי."איך אתה יודע את זה?"שאלתי והיתקדמתי אליו."הם יצאו עוד בבוקר. יצאתי מחדרי והלכתי לקפיטריה וראיתי את כולם רצים ליציאה לאן שהוא.זה מה שאני יודע"אמר בהרמת ידיים והלך לאזור הכיתות. "רגע!"צעקתי אליו,הוא הסתובב אלי בפרצוף די מבולבל. "איך קוראים לך?"שאלתי לו בצעקה כדי שישמע. "איאן"צעק לעברי,והלך.ניזכרתי שמישהו בשם איאן הבהיל את אדמונד כשהלכתי איתו לקפיטריה ביום הראשון או השני שלי,וזה הוא היה,הוא גם זה שהיה עם האידיוט הזה שהציק לי.אבל יותר חשבתי על החבורה.הם הלכו.והשאירו אותי לבד.נו טוב,למה יכולתי לצפות,זה עיניין שלהם לא שלי.הלכתי לחדרי ונישכבתי על מיטתי.עצמתי את עיניי וקיוויתי להירדם,כדי להתעורר במקום יותר טוב ופחות בודד.
*פתחתי את עיניי מהר,וראיתי רק חושך,ושיר התנגן ברקע,אך לא הקשבתי לו וניסיתי להבין איפה אני. אז הסתובבתי וראיתי את כולם. אדמונד, ליליאן, מייק, קורטני, אליס, איב, גריי, לאונרד, אריק, ואת ההורים עם אח שלי.הסתכלתי על כולם והרגשתי הקלה ענקית. באתי אליהם,אבל אז הקשבתי למילים של השיר. הסתכלתי לרגע על התקרה ועל הקיר שמאחורי,ואז הסתובבתי בחזרה אליהם,הם לא היו,אלא מפלצות שונות.לכולם נזל דם מהפה צעדתי צעד אחורה,ואז המפלצות התחילו להיתקדם בכל פעם שמיצמצתי.ראיתי בקיר מאחוריהן רשם 'לא למצמם.תמצמץ לשנייה ואתה מת.בהצלחה'.לא הבנתי מה הכוונה, ואז כשחזרתי להיסתכל על המפלצות וראיתי שהן קרובים יותר,וגם ראיתי שהמלצות דומות למלאכים.מיצמצתי שוב והם התקרבו. הבנתי עכשיו את הכוונה של מה שרשמו.אבל מה הם יעשו לי?היסתכלתי על המפלצות בלי למצמץ שני עיניים ביחד. ואז ראיתי משהו ניכתב בקיר מאחוריהם.'אסור להסתכל להם בעיניים,אם הם מסתכלים אחד לשני בעיניים הם קופאים ומתים. לא יכולים יותר לתקוף מישהו' זה עוזר,איך אני אמורה לגרום להם להיסתכל אחד על השני,מבלי למות. המשכתי להסתכל עליהם אבל הם לא זזו,ואז הרגשתי משהו ליד היד שלי,הזזתי לרגע את ראשי והרמתי את החפץ, ואז ראיתי שהמפלצות הללו במרחק מטר מימני.הפחד שהיה בי גרם לדמעות לעלות בעיניי.לקחתי את הדבר,ניסיתי למחוץ אותו אבל הוא היה קשה.החזקתי אבן. ישר זרקתי את האבן על אחד המפלצות ושמעתי קול שבר,ראיתי ששברתי את כולם בזריקה אחת, והיה פתק בין ההריסות.'לשבור מלאך לא הורג אותו.אלא מרבה אותו.' לא הבנתי מה הכוונה, ואז שמעתי רעש מאחורי,הסתובבתי וראיתי את המפלצת הזו,הפסל של מלאך,עומד מולי עם שיניים חדות והידיים מורמות עם ציפורניים חדות. מתוך פיתוי היסתכלתי על העיניים של המלאך. וראיתי את אמא שלי.מדבר עם אבי.ואז ראיתי שהיא קמה לבשל, ואז אני ירדתי, ואז צעקתי עליה. עצמתי את עיניי מהר וכל הדמעות שהיו בעיניי יצאו מעיניי,ואז פתחתי את עיניי ושוב היו דמעות בעיניי.הפעם ראיתי את כל המלאכים סביבי.ניכרתי במה שרשמו לי,ואז התכופפתי ולא זזתי לכמה דקות.פתחתי את עיניי, וקמתי ממקומי.וראיתי שהמלאכים לא זזים.התקדמתי למלאך אחד, וראיתי שהוא לא זז.וכך גם האחרים.שמעתי רעש מוזר. רעש שמזכיר רוח.הסתובבתי וראיתי פתק חדש על הרצפה והקול ניחלש.באתי לפתק והרמתי אותו. 'הם מתו. בדיוק כמו חייך.אך,מה שאומרני שקר' כל פתק או מסר בלבל אותי. אבל כשהסתובבתי ראיתי את כולם שוכבים מתים על הרצפה, וטיפות דם יצאו מפיהם,ועינייהם עצומות,ופניהם אפורים כמו הפסלים.ירדתי בדמעות על בירכיי,וייללתי כל שם של אחד מהם. ואז ראיתי את הורד שלי באגרטל,ויש לו רק עלה אחד. והעלה הזה נפל.ראיתי סביבי עלים של ורדים בצבעים שונים, ואז שמעתי צעקת איימים,היסתובבתי וראיתי את המלאך מאחורי. מתוך פחד מיצמתי,והרגשתי ציפורניים ניכנסו לכתפי, וצרחתי מכאב,ואז פתחתי לרגע את עיניי,ולא ראיתי את המלאך או את החושך.*
פתחתי את עיניי וראיתי את מייק מעלי,והאחרים,שכן חיים,עומדים מסביב."מה קרה לך?"שאל מודאג והיסתכל לי בעיניים. "איפה.. איפה הייתם?"שאלתי טיפה מגמגמת."הלכנו לראות מה שלום הידיד שלך אריק,כי היינו בטוחים שאת שמה,ושאת צריכה תמיכה. אבל לא היית שמה. וגם לא בשאר הפנימייה.אבל,מה קרה לך?"שאל מודאג עדיין."היה לי סיוט,כולכם מתתם, והעלים בורד שלי ירדו,ואז גם אני.."קטעתי את עצמי והרגשתי דמעות מבצבצות מעיניי,רק מלהיזכר בזה."אבל כן ירדו לך כמה עלים מהורד.זה למה הכרחתי אותם להעיר אותך"אמר גריי והיתקרב אלי טיפה."אבל,זה רק היה סיוט,אנחנו לא נעזוב אותך שוב"אמר מייק וחיבק אותי. "היום עזבתם אותי"אמרתי בציניות."זה כי היינו בטוחים שאת שמה,אז הלכנו לשמה גם. אבל לא היית,אז עוד הדרך לבוא לפה בחזרה"אמר וגיחך."אבל אתם פה עכשיו"אמרתי והמשכתי לחבק אותו."היה עוד משהו בחלום הזה" אמר גרי."למה אתה מתכוון,היא אמרה לנו כבר מה היה"אמרה ליליאן מבולבלת." לא,העלים אז לא היו נופלים,מה היה עוד בחלום"אמר והיתקרב אלי טיפה,והיה כמה ס"מ מהפנים שלי."גרי,תירד מימנה"אמרה אליס לגרי."אם אנחנו לא נדע, לא נדע מימה להיזהר"אמרה והיסתכל על אליס ברצינות ואז היסתכל עלי."מה היה שמה עוד?" שאל בפנים רציניות."היו שמה מלאכים מאבן"אמרתי וניזכרתי במה שראיתי,ונירתעתי טיפה אחורה."והיה שמה פתקים,עם מידע על המלאכים?"שאל והסתכל לי בעיניים בפנים רציניות."כן"אמרתי בהינהון."איך אתה יודע את זה?"שאל אדמונד."היו לי את הסיוטים הללו. אחרי שקיבלתי את הורד הסיוטים הגיעו אלי.אבל הפסיקו בזמן האחרון"אמר ברצינות וסתכל על הגשם שהיה בחוץ. "רגע,אז זה יהיה לה כמה זמן?"שאל קורטני דואגת."לא בהכרח,אם נגיד מישהי או מישהו היה נישאר איתה בלילה,ומעיר אותה מתי שהיא שוכבת עם דמעות,אז זה יעבור,והורד יפסיק לנבול"אמר וסיים את דבריו במכיאת כף."אז אני צריכה משגיח?"שאלתי בלעג. "זה לטובתך,אך זה לא אומר שאת תוכלי לעבור ליד פסל של מלאך ללא חשש,צריך להיזהר"אמר עם רצינות בעינייו. "אז אני צריכה להתרחק מכל פסל על מלאך?"שאל טיפה מבולבלת."לא,כולם צריכים להיזהר מהמלאכים הבוכים.בגלל שאחותך"אמר והצביע על אליס. "התחילה עם עיניין הפרחים לחיים,אז לצערנו התחילו לרדוף אותנו פסלי מלאכים בוכים" אמר בצער קטן. "אך זו רק הזייה.הם לא קיימים.זה דבר פסיכולוגי שיקח לנו זמן להיפתר מימנו. אבל עדיין כדי להיזהר"אמר והיתיישב על הכיסא. "רגע,אז לכולם יהיו את הסיוטים הללו,ואנחנו ניראה אותם מתוך הזיה ביום יום?"שאלתי מנסה להבין.והוא הינהן. "ואם נגיד,הם לא יבואו אלינו?"שאלה ליליאן."אז זה אומר שהם גם לא יהיו בחלומות שלכם.יכול להיות שלקיה לא יבואו עוד סיוטים כאלו,ואז לא ירדפו אותה. אבל,אני בטוחה שלא ירדפו אף אחד מאיתנו. פשוט צריך להאמין שהם לא קיימים.שזו הזייה של המוח,לי,לקח זמן מה,אבל זה עבר מימני" אמר בחיוך נאלץ."אבל,למה אנחנו ניראה את ההזיה הזו"דיבר לאו לאחר זמן ארוך."אני לא יודע"אמר והניד את ראשו. "אתה יודע את כל זה,אבל למה זה אצלנו אתה לא יודע?"שאלה קורטני טיפה בצעקה. "בדיוק"אמר בהרמת כתפיים."איך?"שאלה אליס."עם העובדה שהסיטוים הללו אצלי כבר כמה זמן,והזמן הזה,אלו שנתיים. אז,פגשתי מישהי דומה לך"אמר והצביעה עלי. "והיא אמרה לי את זה.היא אמרה לי שזו הזייה.ואני פשוט צריך להגיד לעמי שזו הזייה בראש שלי.אבל מאיפה ההזיה הזו,היא לא אמרה"סיים את דבריו והניד את ראשו."דומה לקטיה?" שאל אדמונד בקול שטיפה רעד."אני רק זוכרת את השיער שלה.גוון כחול בהיר.היא ניראה כמו מישהי טובה,אבל היא נעלמה, כששאלתי אותו על מה שאת שאלת"אמר והצביע על קורטני. "אחותי הייתה דומה לה"אמר אדמונד."הייתה?"שאל לאו."כן.איך פגשת אותה לפני כמה שנים?היא הייתה אך ורק בפנימייה ואז לפני שנה היא מתה.איך?"שאל מבולבל."אני אומר שוב,היא נעלמה כשרציתי לשאול אותה.זה לא שהסתובבתי ואז היא ברחה או משהו כזה.אלא שהיא התחילה להעלם. "אמר בהרמת כתפיים ומנסה להסביר את עצמו. "אדמונד. אולי גם זו הייתה הזיה"אמרה ליליאן לאדמונד."יכול להיות.אולי איך שהוא,הגוף רצה שתיראה את ההזיה הזו כדי שתפסיק לסבול"אמרתי ממשיכה את ליליאן. "זה יכול לקרות,אבל אני לא בטוח בזה דווקא אבל,הכל יכול לקרות אחרי מה שקרה בנתיים"אמר בהרמת ידיים."אה"אמרה קורטני ודחפה אותי חזק,לא הבנתי מה הבעיה שלה, והסתכלתי עליה בבילבול וכך גם האחרים. "מה עם הידיד שלך?הוא היתעורר ולא ראית אותו"אמרה והרביצה לעצמה במח כי שכחה להגיד לי."הוא היתעורר?"שאלתי את לאו בתקווה.הוא הינהן בחיוך קטן.קמתי ממקומי וננתי לו מכה בכתף."למה לא אמרת לי?!אני דואגת לו אבל אתה לא אומר לי! עכשיו הולכים אליו!"אמרתי ללאו טיפה בכעס.אבל הייתי מאושרת כי אריק בסדר. "טוב,קדימה,אחרת היא תהרוג אותי"אמר לאו ויצא מהחדר."לי דווקא אין בעיה"אמרה ליליאן מגחכת והולכת אחרי לאו. ואז האחרים יצאו גם,ואני אחריהם.הסתכלתי על הורד שלי לפני שיצאתי,וסגרתי את האור,יצאתי ונעלתי את הדלת של חדרי. וחלק נסעו באוטו של גרי,ובגלל שהיה מקום ל-4, ששמה היו אני,אליס,קורטני וליליאן,ומייק,אדמונד ולאו נסעו באוטובוס, מפני שטענו שהם ג'נטלמנים.ואנחנו צחקו,וגרי קיטר כי הוא צריך שוב להתקע עם בנות באוטו.אבל אליס השתיקה אותו