שתיקה-פרק 1

אני חי כבר 9 שנים, 6 חודשים, 2 שבועות, 5 ימים ו-7 שעות.
ובכול הזמן הזה,
לא אמרתי אפילו מילה אחת.

* * *
"בן," קרא נינה בשמו, "אתה רוצה לעזוב את החוברת ולשחק משחקי קופסה?" שאלה אותו.
בן הניד בכתפיו, בזמן שהיה שקוע לכתוב אין ספור מספרים.
"אתה רעב, בן?"
בן הנהן בראשו.
"רוצה שאני אביא לך חטיף קטן?" הציע.
הוא הנהן שוב.
נינה הלכה אל עבר המטבח שם חיכה אביו של בן לתוצאות.
"נו? מה מצבו?" שאל ג'ף, "הוא התקדם?".
"אני לא בטוחה, המצב שלו נשאר כמו שהיה," אמרה נינה בדאגה, "הוא ממשיך לשרבט במחברת שלו מספרים לא הגיוניים."
ג'ף הרצין פנים והרהר. "יש משהו שאת יכולה לעשות? הרי את העוזרת הסוציאלית," הוא אמר, "אני רק רוצה את בני, ילד רגיל ושמח." הוא אמר ועצב נגלה בעינו החומות.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות, מר אבינגר." היא אמרה מיואשת בזמן שצפתה בבן הממלא את מחברתו במספרים חסרי חשיבות. "האגודה לשלום הילד כבר לא יכולה לטפל בזה," וקולה נשבר במקצת, "צריכים מומחים למקרה הזה. "
"לא!" אמר ג'ף בזעף, "אני לא מוכן שחבורת פסיכיים ינתחו את ראשו של בן, את יודעת שזה מה שיקרה."
"ששש, אתה תבהיל אותו." הרגיע אותו נינה.
ג'ף נאנח ותמן את פניו בידיו.
"חייב משהו שאפשר לעשות." הוא אמר מיואש.
"אתה בטוח שזו לא תגובה פוס-טראומתית ממות אמו?" שאלה שוב נינה בפעם האלף.
"בטוח, אני אומר לך, זה קרה כבר לפני מות אמו."
"אז אולי זה מילדה או חבלה?"
"לא, כבר בדקנו את זה. אין לא שום בעיה רפואית או נפשית."
"אתה רק צריך להקשיב, מר אבינגר."
"למה?! הילד לא מוציא מילה! רק יושב שם על הרצפה ומתנהג כמו זומבי."
"די, זה מספיק." אמרה נינה נחרצות.
"נשאר רק לקוות."

ההמשך יבואו?………