הסוף שלה ההתחלה שלי
"די טומי! הרדם בבקשה" דיברתי אל אחי הקטן בזמן שניסיתי להרדים אותו. המשכתי ללטף את ראשו ברכות ועדינות כאשר ברקע נשמעים הצלפות החגורה באימי והיבבות שלה כאשר היא מבקשת ממנו להפסיק.
אבא שלי הוא אדם שיכור ומדוכא ומוציא את התסכול שלו כאשר הוא מכה את אימי ואחר כך אותי. שמעתי את הדלת נפתחת וידעתי שעכשיו זהו תורי.
"תעשה את עצמך ישן ואל תסתכל!" לחשתי אל טומי. הבטתי בעיניו של אבי הן היו אדומות והוא כנראה כבר לא צלול. הוא התקרב אלי במהירות והחל להכות אותי פעם, אחר פעם, חבטה ראשונה ושניה ואני מיבבת בשקט רק בכדי לא לגרום לטומי להסתכל.
אבי שיחרר במהירות את החגורה ממכנסיו והצליף בי איתה. אני יודעת שזה לא משהו אישי נגדי זה רק כי הוא אוהב אותי. ככה הוא מחנך אותי זה מראה שאכפת לו ממני. אם אני לא אתנגד זה יגמר מהר יותר לא יהיה יותר כאב. אחרי כמה דקות הוא סוף סוף סיים איתי ויצא מהבית בשביל לקנות לו עוד שתייה. קמתי בזהירות מהפינה שהייתי בה והתקרבתי אל טומי. הוא רעד מפחד ראו את זה עליו.
"הכל יהיה טוב" לחשתי אליו וליטפתי אותו ברוך. אני לא מאמינה במשפט הזה איך יהיה טוב? מה יהיה טוב? אני רק מכירה את המציאות הנוראית הזאת ושוב פעם אני אצטרך להסתיר את הפצעים בבית ספר לקוות שאנשים לא יראו וישאלו.
"הכל יהיה טוב" לחשתי שוב והדמעות החלו לזלוג מעיניי. אני לא יכולה יותר עם זה אני עדיין ילדה קטנה אני בטוחה שלא ככה חיים ילדים ההורים שלהם לא מכים אותם. הסתובבתי לאט ממיטתו של טומי והלכתי לחדר הסמוך לבדוק מה עם אמא.
"אמא?" קראתי אליה ונכנסתי לחדר מחפשת אותה הסתכלתי על הרצפה והלב שךי נפל לתחתונים. ראיתי את אמא שוכבת שסביבה יש שלולית דם.
"אמא!!" צרחתי ונפלתי מיד לידה.
"אל תדאגי ילדה שלי אני בסדר זה בסך הכל קצת דם" היא מלמלה וניסתה להאבק עם עצה לא לסגור את עיניה.
"זה לא בסדר אמא די אנחנו חייבם לברוח ממנו" אמרתי לה
"תבטחי לי תבטחי לי שתשלחי את טומי לדודה אנה בצפון ואת תטפלי בעצמך" היא אמרה לי בקול נמוך לא גובר על לחישה והחזיקה בידי.
"לא אמא אל תדברי כאילו את עומדת למות" אמרתי לה וליטפתי את ראשה.
"יש קצת כסף במגירה של התחתונים מלמטה זה יספיק בשבילך שתגעי לדודה אנה ויספיק לך לחודש עד שתטפלי בעצמך" היא אמרה וזלגה לה דמעה.
"אמא לא!" לחשתי לה וניגבתי את הדמעה שלה.
"את תטפלי בנו אנחנו כולנו נעבור ביחד לדודה אנה" אמרתי לה נחושה בדעתי ומתעלמת לגמרי מהעובדות בשטח.
"יש לך עד מחר בבוקר הוא לא יחזור הלילה" היא אמרה והשתעלה מעט היא הייתה חלשה
"אני הולכת להביא לך מים וחוזרת" אמרתי לה ורצתי למטבח מילאתי כוס מים מהברז וחזרתי בזריזות לחדר
"אמא תשתי" אמרתי והתכופפתי אליה
"אמא פתחי עיניים ותלגמי מעט מהמים" אמרתי לה אך היא לא הגיבה
"אמא לא בבקשה לא אל תעזבי אותי" מלמלתי וניסיתי להעיר אותה הזזתי אותה מעט אך כלום לא עזר
"אמא!" צרחתי וזלגו לי דמעות על הלחיים הן שרפו כל כך. ישבתי שעה בערך ליד אמא חושבת מה לעשות עם החיים שלי. ילדה בת 13 לא צריכה להתמודד עם זה. ילדים קטנים צריכים את ההורים שלהם את אמא שלהם. אמא באמת נתנה לנו כל מה שהיא יכלה אבל האדם הנוראי ההוא לקח לי אותה.
לבסוף החלטתי להקשיב לאמא. קמתי במהירות מהרצפה והלכתי למגירה של התחתונים ולקחתי כסף. מהר ארזתי שני תיקים אחד לטומי עם מעט בגדים וצעצועים אוכל ושתיה ותיק אחד לי עם אוכל שתיה בגדים וכל דבר שחשבתי שיעזור לי בחיים החדשים שלי.
"טומי קום" הערתי את טומי בעדינות
"לאן הולכים?" הוא שאל
"לדודה אנה" עניתי לו והלבשתי אותו במהירות. למזלי הוא רק בן 4 וכשהוא יגדל הוא ישכח את הכל לא יסבול כל כך. הנחתי את שתי התיקים על גבי ועלינו על מונית לטבריה לבית של דודה אנה.
"או היי רונה מה את עושה בשעה כה מאוחרת פה?" דודה אנה שאלה
"אפשר קודם כל להשכיב את טומי לישון?" שאלתי אותה
"בטח בואי כנסי" היא אמרה ומידי השכבנו אותו לישון באחד מהחדרים וחזרנו לסלון.
"איפה אמא?" היא שאלה בקול מתוק ולחוץ כנראה היא הבינה שמשהו לא בסדר מעיניי הנפוחות והשעה המאוחרת שהגענו בה.
"היא לא איתנו" אמרתי לה
"כן אבל איפה היא עכשיו?" היא שאלה וזלגו לי הדמעות שוב
"הוא רצח אותה" מלמלתי ודודה אנה מיד שתיישבה לידי וחיבקה אותי.
"אל תדאגי אני אטפל בכם" דודה אנה אמרה ואני התמחאתי רגשות אשמה וכעס.
"לא אין סיכוי רק טפלי בטומי אני זה כבר מקרה אבוד" אמרתי לה
"מה פתאום השארי גם את" היא אמרה והחזיקה בידי
"אני הולכת להביא שמיכה ובאה" היא אמרה. הסתכלתי עליה נעלמת במסדרון ואני לקחתי במהירות את הדברים שלי ורצתי מביתה של דודה אנה אני לא רוצה שהיא תטפל בי אני אסתדר בעצמי אני כבר ילדה גדולה אבל טומי צריך הורים הוא עדיין קטן. אני אשמה בהכל אני זאת שלא עצרה את האבא הזה הוא לא אבא הוא סתם חלק ממה שהיה צריך להביא אותי לעולם.
הלכתי לכביש וניסיתי לתפוס טרמפ לפתע עצר לידי אוטו שברולט לבן.
"צריכה טרמפ?" אדם בשנות השלושים לחייו שאל אותי
"כן" מלמלתי מבוישת מכניסה את התיק לספסלים מאחורה
"לאן?" הוא שאל ועקב אחרי במבטו
"לכל מקום שאתה נוסע" אמרתי לו וישבתי לידו.
התחלה חדשה חיים חדשים ואמא תשמור עליי מלמעלה את הנקמה באבא אלוהים יביא לו.
תגובות (1)
יש המשך? תגידי לי שכן.