ביקור אצלו בחדר.

פתחתי את עיניי לריח שרוף שצרב את אפי מבפנים וצעקותיה של אמא, כן, איזה כיף, שריפה. הילדה המטומטמת הזאת שוב שכחה את התנור ספירלה דולק בלילה. ברור שזה הגורל, שגרם לאמא לקנות דווקא בית צמוד לבית שלו. אז אנחנו יושבים כולנו, חוץ מאבא כמובן בחוץ ברחוב הקריר. קריר נעים אבל, עם ריח רענן של לילה.
טובי הלב מהבית שליד הזמינו אותנו לישון אצלם, עד שהבאלגן בבית שלנו יסתדר, או עד שלפחות נמצא מקום אחר לישון בו.
עליתי לחדר שלו, כי אנחנו באותה כיתה והכל… אז אני יישן בחדר שלו. הוא תמיד היה נחמד אליי, אבל אני כל כך רציתי יותר מזה. לא היו לנו יותר מדי שיחות עמוקות לפני זה.
החדר שלו היה מסודר מאוד, בדיוק להפך משלי. מצעים תואמים, הגיטרה מונחת על הנרתיק שלה, כאילו ניגנו בה רק לפני רגע.
הוא נתן לי בגדים לשינה, אני דווקא אוהבת ללבוש בגדים של בנים, גדולים וחמימים כאלה. בעיקר הבגדים שלו, היה להם את הריח שלו…
שכבנו זה ליד זו, מסתכלים לתקרה. הרגשתי את חום הגוף שלו לצידי, את הנשימות שלו. מדי פעם הוא אמר משהו, אני עניתי משהו, אבל אני בכלל לא זוכרת מה. הייתי מרוכזת בו.
לא רציתי שנשתוק. אבל גם לא יכלתי לחשוב על שום דבר להגיד. רציתי להשאר ככה לנצח.
רציתי שהוא פשוט יסתובב אליי, יגיד את הדבר הכי קיטצי ורומנטי שאפשר לחשוב עליו, וינשק אותי נשיקה לוהטת או משהו כזה.
אני חושבת שנרדמתי לפני שהספקתי ליצור עוד זיכרון שקשור אליו. זיכרון ממשי ולא רק פנטזיה.