המלחמה הגדולה-חלק כ"ו

לנסיכה זו-צ'או לקחו כמה ימים כדי לצאת מאזור העיר ולהתרחק מהאנשים.ארץ טרייב ביסודה הייתה ארץ מדהימה.השמיים שלה היו כחולים כהים וזהובים והעננים שבה היו ענקיים כגושים של צמר גפן,נמוכים מאוד ונראים כאילו בעוד רגע תוכל לגעת בהם.אפורים כיונה או כתומים כאפרסק או ורודים כחלום,אותם עננים ושמיים אשר שיוו להרי קריפטוס המערביים ולכל אזור פתוח מראה של שקיעה תמידית.
שמעתי פעם,על הסדקים הקטנים בקרום האדמה שבני האדם קוראים להם "מכרות" ובוודאי גם אתם שמעתם.כל אדם מארץ טרייב היה לועג להם בבוז."שם,"היה מסביר,"אתם מקבלים זהב וכסף מתים,אבני חן מתות.",בארץ טרייב הם חיו וגדלו.פרחי ציפורן אדומים,העשויים אבני רובי ואזמרגד,עצי אלון ובוקיצה,שעליהם צמחו אשכולות של פנינים ויהלומים.ולכולם ריח וטעם ומגע כשל פירות ופרחים וטעמם כשל סוכר ושוקולד,מאותם פירות יצרו עוגות שהתמוססו כחמאה ומילאו את הגוף בתחושת חום אדירה.ציפורים מכניות מכסף ונחושת עופפו בשמיים והשמיעו קריאות עדינות שנשמעו בקושי במרחבים הפתוחים.ציפורים מכניות,יאמרו וודאי בני האדם,אין זה הגיוני,הן כבדות מכדי לעוף.ושוב יעיר להם אותו אדם מארץ טרייב."ואתם הנכם,"יאמר."לשים מכדי להתקיים,ועודכם מתקיימים!"כה חכמים היו דרי ארץ זו.הדשא והפרחים התבדרו בנעליים בכוחה של הרוח העדינה התמידית ששררה באזורים הפתוחים.לא נראה אף לא אדם אחד במרחק קילומטרים על קילומטרים.לא היה איש שידבר על הנסיכה הקטנה,ואילו היה,אסור היה לו לפנות אליה."הגליה,"גזר אביה."איש לא ידבר איתך."
אבל ככל שהתקרבה אל הרי קריפטוס,קיננה בה יותר ויותר המחשבה שמישהו עוקב אחריה.אך רק קול רגליה הקטנות נשמע בשדה הפתוח ונשימותיה שלה היו היחידות שהרעידו את האוויר.
אבל הנסיכה לא הייתה משוגעת.ובדיוק כאשר נגעה כף ידה בהר קריפטוס,הרגישה יד לוחצת על ערפה.היא שלפה את שרביטה במהירות הבזק והסתובבה לעבר היד.
זה לא היה מרגל או אדם שכוונותיו רעות.גבירה רמת מעלה,עטופה בשמלה שחורה רפויה,שיערה השחור הגיע כמעט עד קרסוליה,שפתיה שחורות כמו עיניה,ורק עורה לבן מאוד.היא הייתה יחפה ואחזה באפסרו של סוס שחור גם הוא.הנסיכה נרתעה וכבר משכה אבן אל השרביט שלה במטרה להשליך אותה.
"אבנים לא יעזרו לך נגדי ילדה,ואני אינני כאן כדי לפגוע בך."האישה חייכה וליטפה את אפו של הסוס שלה.
"מי…מי את?"גמגמה הנסיכה.
"שמי ניקס,רוח הלילה והחושך,ואני הרוח המגינה שלך."הסבירה.
"רוח מגינה?"תהתה הנסיכה.
"רוח מגינה,"אישרה הרוח."לכל מכשף דם יש אחת.לכל מכשף בעל עין רוחות שאינה עיוורת,כמובן."
"האם גם לאבא שלי יש אחת?"
"כמובן,סן-סו,רוח הזאב."
"איך את מכירה את אבי?"
"המלך סקיילו,נכון? ידיד טוב של הרוחות.בניגוד לקודמיו.ואת ילדה,הנסיכה זו-צ'או,בתו הצעירה של המלך.גורשת בחרפה אל יער קורנהום.ולכן עליי להגן עלייך."
הנסיכה לא אמרה דברה,כעבור כמה רגעים הבינה שהרוחות,למעשה,יודעות כל דבר על כל אחד.הרוח עזרה לנסיכה לעבור את ההרים ובדרך סיפרה לה סיפורים נהדרים על העיר שממנה באה,הילריוס,העיר הבירה של הרוחות,כיצד וונג בכבודו ובעצמו,מלך הרוחות,שלח אותה אליה וכיצד הביטה בה מדי יום ביומו,וגם באביה.
"אבא שלי…"הנסיכה נשכה את לשונה פן תפרוץ מפיה קללה."הוא מפלצת."
"אבא שלך הוא לא מפלצת נסיכה."התנגדה ניקס.
אבל הנסיכה הייתה מבוצרת בעמדתה,וכלל לא ידעה מדוע מתנגדת ניקס לעמדתה.

המלך סקיילו היה מפלצת.
אבל אנשים אינם נולדים מפלצות,הם הופכים לכאלה.
בסך הכל,תחילה היו חייו שקטים מאוד.דודו היה המלך,המלך דאיי-סון.
אמו,אחותו של המלך,ואביו התגוררו בכפר קטן בסמוך לארמון,הם לא רצו פינוקים.
לסקיילו היו שלושה אחים,לכן התקיימו כל ארבעת האלמנטים במשפחתו.מביניהם הוא היה הבכור ואביו ג׳ונגלו היה בן אלמנט האוויר,ובאופן טבעי חיבב את האח הצעיר ביותר,ברייב,שהיה גם הוא בן אלמנט האוויר.האב ידע שסקיילו יירש את כל רכושו,מכיוון שהיה הבן הבכור ומכשף הדם היחיד במשפחה.
זה לא גרם לו לרכוש לו חיבה רבה.סקיילו נולד עם עין רוחות פקוחה לרווחה,ואהב מאוד את הרוח המגינה שלו.אביו עצמו שנא רוחות וגם אמו האהובה לא חיבבה אותן.
בכל פעם שירד גשם,דפק סקיילו בבוקר למחרת על דלתו של ברייב והציע לו לרכב איתו על סן-סו,והאח סירב.הוא סירב כי אביו אסר עליו לשחק עם האח הגדול,וכי הוא עצמו היה בעל עין רוחות עיוורת.האב אסר על סקיילו לכשף כישופי אש וכפה על האחים להתרחק ממנו,הוא ידע שיש משהו לא בסדר עם סקיילו,והוא צדק.
אמו של סקיילו,קרייאון,אהבה אותו יותר מכולם ולא הניחה לאחיו הצעירים לפגוע בו.אבל היה משהו לא בסדר עם סקיילו.
אחיה,דיי-סון,היה מאומץ ובן אלמנט האוויר,אף על פי שהיא עצמה הייתה בת אלמנט האש.היא הייתה מבוגרת ממנו אך הוא היה מכשף דם,לכן נבחר לכתר.
קרייאון טיפחה בקרבה קנאה לאחיה,אך הוא פיתח אליה דברים אחרים,לכן לילה אחד,התגנב אל ביתה,גרר אותה משם ועשה בה דבר נורא.
קרייאון הרתה מאחיה,וילדה את סקיילו.היא ידעה לשמור את סודו אבל ידעה שביום מן הימים תשתמש בו כדי להעניש את אחיה.
נקמתה לא איחרה לבוא.כאשר היה סקיילו בן שש עשרה,הגיל שבו יכל לקבל את הכתר,עשתה קרייאון מעשה נורא,על מנת לגמול לאחיה.
כאשר הזמינה אותו לארוחת ערב,טפטפה שלוש עשרה טיפות של רעל חזק אל הצלחת שלו,ואל הצלחת של בנו היחיד.כעבור יום אחד הם מתו.
לא היה יורש לכתר,לא היה יורש מלבד סקיילו.
וכך הכתירה קרייאון את בנה למלך.אך לא שם עצרה לעצור.בליבה פיתחה תאווה לדם,וכעת החליטה לטפל בבניה האחרים,שהציקו לבנה הבכור האהוב מכולם.
היא הסבירה לבנה היטב את מהלך התוכנית,והוא,שידע תמיד לציית,ואפילו אהב את הרעיון שלה,הסכים מיד.
אך לאחר זמן מה,לפני שביצעו את התוכנית,לקתה קרייאון בקדחת האטלנטיס,אותה מחלה המלבינה את העור והשיער,המחלה אשר הורגת ואינה ניתנת לריפוי,אך גופה החזק של קרייאון לא נתן לה למות,לא עד שתושלם תוכניתה.
סקיילו הזמין את אחיו אל הארמון,ויחד עם התיישבו בחדר.כעבור עשר דקות של שיחה,יצא סקיילו מהחדר והשאיר את אחיו לבדם.
בפקודתו,סגרו המשרתים את כל הדלתות והחלונות של החדר,בעדינות כזאת שהאחים לא שמו לב לזה.
צוהר אחד נשאר בחדר,חור קטן בקיר בגודל של ספר.ולידו עמד סקיילו,בעזרת כישוף הוא משך ומשך את כל האוויר מהחדר.תחילה השתעלו אחיו,ואז החלו לצעוק,אך סקיילו לא הרפה,הוא ירצה את אמו האהובה,הוא יהפוך אותה למאושרת.לאחר שלא שמע עוד קול,לקח את חרבו הגדולה ונכנס לחדר.הוא כרת את ראשיהם של האחים רק כדי לדעת שהם מתים,כדי להיות בטוח שאיש לא יפגע בו יותר.הדם ניתז על גלימותיו האדירות והכתים את עורו הלבן,אך איש לא יפגע בו יותר.אמו נכנסה לחדר וחיבקה אותו."איש לא יפגע בך יותר עכשיו,ילד שלי."היא חייכה אליו,אבל הנסיכה קרייאון לא יכלה יותר,ולכן קרסה ומתה בזרועותיו של בנה.
המלך סקיילו היה מפלצת.
אבל אנשים אינם נולדים מפלצות,הם הופכים לכאלה.