זה הזמן שלך

"הבא בתור!"
אחרי שהלהקה הזאת יורדת אני עולה. האדרנלין פועם בי. אני לא יודעת מה לעשות.
זה החלום שלי, אבל מה אם אני מקדימה?
מה אם אני קטנה מידי לזה?
מה אם… אני לא טובה מספיק? מה אם יסלקו אותי?
אני כושלת צעד אחד אחורה, ומתחרטת. לא, אני אנסה אצליח ואעבור. אני אדהים את כולם. אני אכיר לעולם אותי, והם לא ירצו לעזוב.
אני מקווה.
"הבא בתור!"
הלהקה סיימה את השיר וירדה מהבמה. בלעתי את רוקי, נשמתי עמוק ועליתי.
"שם?"
"אוליביה ג'ונס".
"מה תשירי לנו?"
"שיר שאני כתבתי וחברה שלי הלחינה".
הבוחן נראה מתרשם. "אוקיי, אז תראי לנו". לקחתי את דף התווים והגשתי אותו לאיש על הפסנתר. הוא עלעל, התרשם, וסימן לי שהוא מוכן. הסתובבתי אל הבוחן וחייכתי את החיוך המקסים ביותר שלי. הפתיחה התחילה, ואני אחריה. שלוש ארבע ו…

"לפעמים נדמה לי,
לא יודעת איך זה קורה לי!
אני מוצאת את עצמי פוחדת,
שוב,
מהמיטה לרדת".

אני מחכה שהוא ישמיע שוב את דו ואת רה, וממשיכה לשיר.

"זאת המפלצת,
שלמחשבותיי פורצת.
היא מתחת למיטה,
ומשאירה אותי,
לבד כשבלב צביטה".

אני מנסה לקרוא את הרגשות בפניו של הבוחן, אבל פרצוף הפוקר שלו לא מאפשר. אני מקווה שהוא יתרשם לפחות מהפזמון.

"לא יכולה לישון, היא אצלי בחלום!
לפעמים היא אתה מוכתמת באדום.
ואני לוחשת לך, וקוראת לך,
זה הזמן שלך לברוח, לבכות ולצרוח.
אז למה אתה שותק לי?"

אני מבחינה בדמעה מנצנצת על הפנים של הבוחן. זה אומר שריגשתי אותו? או אולי הוא סתם הסתנוור?

"ועברו השנים,
אני ואתה לא קטנים,
רק היא עוד נשארה,
מלאת זימה,
שורפת כמו מדורה.

ועדיין לא סלחתי,
ועדיין לא שכחתי,
כשסיפרתי לך על המרשעת,
למה לי ענית…
שאני משוגעת?

לא יכולה לישון, היא אצלי בחלום!
לפעמים היא אתה מוכתמת באדום.
ואני לוחשת לך, וקוראת לך,
זה הזמן שלך לברוח, לבכות ולצרוח.
אז למה אתה שותק לי?

אתה שוב בורח לי…".

מכל עבר שמעתי מחיאות כפיים רועשות. אולי בכל זאת יש לי תקווה?
הבוחן מחה דמעות מעיניו, ולא נראה שהוא מסתנוור. הוא כחכח בגרונו, ואני ציפיתי לתשובה חיובית.
"זה היה מדהים ומרגש. אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אלייך".
ליבי צנח. אני לא מאמינה ששוב אומרים לי את זה.
שוב.