תסתכלי לי בעיניים תראי מה עשית ללב של גבר -38-

מנקודת מבטה של ספיר:
קמתי בבוקר … יום שבת הסתכלתי על השעון …15:00! כמה ישנתיי!?
היום אושר חוזר מהצבא !!
סוף סוף כמה אני מחכה לו …הפעם הוא לא היה בבית ים זמן … הוא היה בצבא חודשיים … כל הזמן אנחנו דיברנו בטלפון אבל זה לא כמו להרגיש אותו…לא כמו להריח אותו ..כמו לראות אותו מול העיינים שלי .
שהוא לא פה זה כמו שלוקחים ממני איבר . משהו מרגיש חסר .העיקר שהוא חוזר …
צחצחתי שיינים
התלבשתי בטייץ וסואצרט של ויקטוריה סיקרט מנטה
התיישבתי על הכיסא
והתקשרתי אליו

"נסיכה שלי קטנה .."
"מאמי שלי!"
"איך ישנת?."
"טוב ! ידעתי שאתה חוזר היום הביתה…"

הייתה שתיקה ….

"אתה…חוזר היום הביתה נכון ?…"
"מאמי.. אני רציתי להתקשר אליך אני לא יכול לצאת ..אנחנו יוצאים בזמן הקרוב למבצע…אני לא יכול לצאת …"

כשאושר אומר לי בזמן הקרוב אני יודעת שזה היום …אסור לו להגיד תאריכים או שעות בטלפון על שום דבר שקשור לזה …

"לאלאל…די אושר לא.."

התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה בטלפון….הדבר היחידי שרציתי לעשות זה לראות אותו …

"חיימשלי…אני אוהב אותך אל תבכי אני לא אוהב שאת בוכה,אני אוהב שאת מאושרת ושמחה וצוחקת…"

"אבל אני שמחה וצוחקת שאתה פה …ואתה לא כאן ,קשה לי בלעדיך אני רוצה שתחזור אליי…"

"אני יודע אהבה שלי …אני גם רוצה כבר לראות אותך …אבל אני מפקד אני לא יכול להשאיר פלוגה שלמה לבד..ויש מצב שאי אפשר להשאיר אותו,ככה זה צבא אהבה שלי אני מבטיח שאני יפצה אותך..אני יחזור הביתה עוד כמה זמן והכל יהיה בסדר…"
"עוד כמה זמן ?.. תן לי זמן ..כמה ימים כמה שבועות כמה חודשים ?…כמה..?"
"אני לא יודע להגיד לך … אני מבטיח שאני יחזור …"

לא יכלתי להגיב אבל ידעתי שאני חייבת לנשום עמוק ולהתגבר על עצמי ,כי אני פה בבית והוא שם בלי משפחה בלי כלום ..והכל עליו אני חייבת לנשום ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו וכמה אני סומכת עליו …
התייפחתי עוד קצת ונשמתי שלוש נשימות..
"אני אוהבת אותך…. תשמור על עצמך. "
"אני גם אוהב אותך…קטנה שלי.."

שמעתי מהקו בומים! יריות ואזעקות …..
"אושר?! אתה בסדר מה זה !? "
"אהובה שלי אני חייב לסגור אני אוהב אותך תמיד ."
"גם אני אותך …"
וככה נסגרה השיחה ….

הלב שלי דפק כמו שהוא לא דפק בחיים…. רק רציתי לדעת שהכול בסדר…
זה שהוא בצבא וזה מפחיד זה דבר אחד …אבל זה שהוא מפקד של חי"ר (חיל רגלי)
זה דבר אחר…הכל מסוכן יותר..הכל מפחיד יותר ושהוא בבית אז אני יודעת שהוא בטוח,ושהוא לידי..אז אני בחרדות כל הזמן!
רק רציתי לקבל ממנו את השיחה הקטנה שהוא בסדר…ושאין לי מה לדאוג..ולא קיבלתי אותה …

רצתי למטה פתחתי חדשות
השדרן אמר :
"שלום לכולם וצהרים טובים והרי מבזק חדשות מיוחד…בסיס בדרום הותקף ע"י מחבלים ליפני מספר דקות עד כה נודע עד כ 12 פצועים ושלושה הרוגים כרגע לא נמסרו שמות מדיוקים כל הפצועים יועברו לבית החולים תל השומר אנו מבקשים לא לנסוע לכיוון הדרום מהמשפחות של החיילים בכדי לא להימצא בקו האש …והרי החדשות נעדכן בהמשך …"

הלב שלי עצר ….
הבכי יצא כמו מפל…
נעלתי כפכפים לקחתי אייפון ורצתי לכיוון הבית של מיכאלה..
דפקתי בדלת מלא פעמים …
בר פתח לי את הדלת …
ראיתי את כל הבית יושב בסלון עם טלפונים בוכים …
הוא משך אותי לחיבוק…
"בר…בר תגיד לי שזה לא הוא …"
הסתכלתי עליו בעיינים מתחננות ..
"אנחנו לו יודעים אנחנו לא מצליחים לתפוס אותו …"
בר לקח אותי והושיב אותי על הספה….
מיכאלה רצה אליי…
"אל תידאגי,זה אושר…את מכירה אותו..הוא גיבור …"

אמא של מיכאלה ישבה ליד אבא שלה….שניהם מחזיקים אחד בשני ומסתכלים על האייפון …
"הוא לא עונה לי…. שיתקשר כבר…"
"להילחץ לא יעזור… הוא בסדר… בואו נתפלל שיתקשר כבר .."

בר הביא לי מים ….
ראיתי את מיכאלה רצה לשרותים …הלכתי אחריה
שמעתי אותה מקיאה ….
היא יצאה אחרי חמש דקות …

הסתכלתי עליה במבט חושש…
"אני…אני בסדר..זה מהלחץ.."
"את רוצה כדור ?…"
"לא … לא אני בסדר …זה המצב זה בסדר ..בואי נחזור לסלון.."
חיבקתי אותה

שמענו את החדשות…
רצנו שתינו לסלון ….
"מבזק מיוחד -3 המחבלים שפרצו לבסיס חוסלו ע"י 2 מפקדים … כרגע עודכן המספר ל 3 הרוגים 12 פצועים קל עד בינוני ואחד אנוש חיל נוסף נעדר… אנו מבקשים שוב לא לנסוע לבסיס ולא לצאת לאזור …פרטים בהמשך .."

המשכנו לשבת …
אחרי חמש דקות שמענו דפיקות בדלת ….ראינו שני חיילים במדים ..
התחלתי לבכות בהיסטריה ראיתי את הסרט הזה מול העיינים שלי …ככה מודיעים למשפחות ! לאלא בבקשה אלוקים בבקשה …
"את אמא של אושר?"
"כן כן!..תגידו לי שהוא בסדר …"
"אני מציע שתשבי …"

כל הבית התמלא קריאות של בכי ….וזעקות כאב….
שמענו את השדרן קורא שוב…
"שלום והרי מבזק חדשות מיוחד- נודעו שם החיילים ההרוגים חיל 1…חיל2…חיל3…

זה לא אושר…
כמו כן הותר לפירסום שמו של החייל הנעדר אלירן פטאל.. לבסוף שמו של החייל שפצוע אנוש הוא אושר מזור…המשפחות של החיילים הפצועים מתבקשות להגיע לבית החולים תל השומר פרטים נוספים בהמשך …"

כולם בכו….נכנסו למכוניות בטיל…
כולם נסעו כאילו בורחים ממשהו … אמא של מיכאלה ניסתה להיות חזקה…היא ליטפה את מיכאלה ובר החזיק אותי וחיבק אותי …
ואני …אני לא זזתי ..לא ידעתי מה להגיד או איך להגיב למצב הזה ,הייתי משותקת…"

הגענו לבית חולים חנינו את האוטו ורצנו ,רצנו רק בשביל לדעת שהוא חי …רק בשביל לשמוע אותו נושם,רצנו בלי לדעת מה אנחנו עומדים לראות …או איזו בשורה לשמוע…

נכנסנו ומשפחות גדולות עמדו במסדרונות…חלקן מחבקות את החיילים שהיו פצועים קל, חלקן מדברות בטלפון עם המשפחה וחלקן מתפללות לשלומם של יקיריהם.

"אושר מזור …"
שמעתי את יוסי אבא של מיכאלה אומר בקבלה …
"חדר 213…קומה ג…"
עלינו במעלית..אף אחד לא דיבר כל אחד במחשבות שלו…
יצאנו מהמעלית והגענו לחדר 213 …
היה כתוב חדר טיפול נמרץ ניתוחים…
ראינו רופא עומד ליד הדלת.

"אנחנו המשפחה….מה איתו!?"
"הוא חטף כדור בגב… הוא מחוסר הכרה אבל הוא יציב…העברנו אותו ניתוח להוצאת הכדור…"
"אנחנו יכולים לראות אותו!? "מיכאלה שאלה…
"אחד אחד… לא ביחד חוץ מההורים שיכולים להיכנס יחד.."

התיישבתי על הריצפה …. ידעתי שהוא היה צריך לחזור היום הביתה … אני שמעתי אותו בטלפון אני בטוחה שהוא היה בסדר שדיברנו … למה הוא תמיד חייב ליהיות כזה גיבור שהוא מסכן את עצמו !? הוא בטוח רץ אליהם … הראש שלי לא עזב אותי … רק רציתי להיכנס לראות אותו …
אבא של מיכאלה התיישב לידי …
"ספי… (הוא קורא לי ככה …מגיל קטן אני ומיכאלה חברות ילדות … הוא כמו אבא שני שלי ..)

"למה הוא היה חייב ללכת לשם?…"

"כי זה אושר …ואת יודעת שהכי חשוב לו להגן עלינו … וזה מה שהוא עושה בצבא מגן עלינו…ש לנו יהיו חיים שקטים…"
"אני לא רוצה חיים שקטים אם זה בא על חשבון החיים שלו !!"
התחלתי לבכות ….יוסי חיבק אותי ….
וראיתי את מיכאלה יוצאת מהחדר של אושר ….
אמא שלה ובר חיבקו אותה …. כולם כבר היו בפנים רק אני עדיין לא …
לא רציתי לראות אותו …פחדתי לראות אותו ולדעת מה המצב שלו …

לקחתי את מיכאלה לצד ..
"למה מתן לא פה ?…"
"לא הספקתי להגיד לו …לא יודעת לא רוצה להלחיץ אותו .."
"מה את בסדר ? זה אח שלך …אני יתקשר .."
חייגתי את המספר…
"מתן?.."
"ספיר?…"
"כן …תקשיב תבוא לבית חולים תל השומר .."
"קרה משהו למיכאלה?!?!"
"לא..לאושר…הוא חטף כדור בגב…ומיכאלה לא אמרה כי היא לא רצתה להדאיג אתה יכול לבוא ?.."
"אני כבר באוטו ..נתראה שם.."
"אוקי קומה ג אתה כבר תראה אותנו …"

סיימתי את השיחה …
"את רוצה להיכנס אליו ?.."
הנהנת בראשי …

הלכתי צעד צעד לאט .. נכנסתי לחדר …הוא היה ריק ..רק אושר בפנים שוכב על מיטה… עם צינורות ביידים ומכונת הנשמה …
התיישבתי לידו והחזקתי לו את היד ….
דמעות זלגו על לחיי…
"תתעורר… תתעורר בשבילי …"

בחיים לא ראיתי אותו ככה לא מגיב… לא מושך אותי לחיבוק שלו…ליטפתי אותו ….
"הבטחתי לי… שתשמור על עצמך … שיקרת לי.."
"תקום.."
"בבקשה…רק תקום ותחבק אותי ותגיד לי שאתה אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך …"

כלום. לא מגיב אליי..
קמתי מהמקום ..ויצאתי מהחדר ..
"אני..אני הולכת לשרותים.."
אמרתי לאימא של מיכאלה…
נכנסתי לשירותים שתפתי פנים… שמעתי מישהי בתא השני מקיאה…
היא יצאה החוצה… מיכאלה?..

"מיכ…הכל בסדר איתך ?…"
"כן זה אני..כן זה פשוט מהלחץ והכול ..זה עושה לי רע…"
"את בטוחה שזה בגלל זה ?.."
"כן ספיר…אני לא רגילה למצבים כאלה .."

"חכי שניה…"
"מה.."
הסתכלתי עלייה במבט חושד…
"את ומתן… אתם מוגנים נכון?.."
"בטח ברור… בואי..זה הלחץ.."
היא משכה אותי והלכנו ביחד למסדרון…
מתן היגיע מיכאלה רצה אליו וחיבקה אותו …

כמה הייתי רוצה חיבוק מאושר …
להרגיש אותו..

העברנו עוד כמה שעות בבית החולים כל פעם מישהו אחר מהמשפחה הלך להביא אוכל …מתן לקח את מיכאלה ואת בר הביתה…אני לא הסכמתי ללכת… נשארתי שם עם ההורים שלה .
"ספירי…את יודעת שהוא יהיה בסדר נכון ?…"
"אני כבר לא יודעת כלום …"
שתקתי לא אכלתי לא שתיתי רציתי שהוא יקום כבר …

ראיתי את יוסי וענבל (ההורים של מיכאלה) יושבים על הכיסאות הרוגים מעייפות ….
הקשבתי לשיחה ביניהם ..
"ענבלי…בואי נלך להתקלח…אנחנו נחזור.."
"אני לא עוזבת אותו פה לבד.."
"מאמי שלי זה לא שהוא יקום עוד שניה…הגוף שלו מותש..הוא יהיה באותו המצב שנחזור.."
"אני מפחדת שהוא יקום לבד…"

התערבתי בשיחה..
"זה בסדר…אתם יכולים ללכת אני ישאר כאן..ויעדכן אתכם."
"לא לא אני לא משאירה אותו ואותה לבד כאן.."
"זה בסדר…אני במילא לא תכננתי ללכת..אתם צריכים את זה .."
"טוב…אבל לממש קצר ואנחנו נחזור.."
"אני פה.."
"אנחנו נלך להביא אוכל ולהתקלח ונחזור…אם קורה משהו תרימי אלינו טלפון אוקי?.."
"תסמכי עליי.."
עינבל הנהנה בראשה ליטפה את פני והם הלכו…

"אחות?..אני יכולה להיכנס אליו ?.."
"לא חמודה שעות הביקור נגמרו…"

"חכי…"
"כן?.."

"אהבת פעם מישהו ?.."
"סליחה?."
"אהבת פעם מישהו שהרגשת שאם את לא רואה אותו חלק בך כבוי…חלק בך לא נושם … את מרגישה כמו עלה..שאפשר להעיף אותך בשנייה מהמקום…"
היא הנהנה בראשה לחיוב..
"בבקשה אני מתחננת ..רק אני..הוא צריך אותי..ואני אותו.."
היא נשמה נשימה.."אוקי תיכנסי אבל אם הרופא רואה אותך את התגנבת לחדר מבלי שראיתי.."
"תודה תודה רבה …"
חייכתי אליה ונכנסתי.

מנקודת מבטו של מתן ..
נכנסנו לבית שלי …מיכאלה לא רצתה להיות בבית שלה אז לקחתי אותה אליי…
היינו לבד… אמא שלי הייתה אצל החבר שלה ..
נכנסו לבית והיא צנחה על הספה …דמעות זלגו על לחייה..
"אהבה שלי … "היא ניגבה את עייניה..
"אני בסדר.. אני רק דואגת .."
התיישבתי לידה וחיבקתי אותה…
"הכל יהיה בסדר חיימשלי …הוא יעבור את זה הוא גיבור …אנחנו צריכים להישאר חזקים בשבילו …"
"אני יודעת אבל זה אח שלי … הוא גידל אותי ..תמיד דאג לי בחיים לא חשבתי שאני יהיה זאת שתצטרך לדאוג לו ולחכות שהוא יתעורר וידבר אלי …"
"הוא יהיה בסדר אני מבטיח לך .."
קמתי והכנתי לה תה

"תיזהרי זה חם…"
היא קירבה את התה לשפתיה בשביל לקרר אותו …
היא הניחה אותו מהר ורצה לשירותים..

התקרבתי לדלת
היא הקיאה…ממש הקיאה..
שמעתי את המים יורדים ואת הברז נפתח…
היא יצאה

"אני בסדר..זה מהלחץ .."
חיבקתי אותה …
"את במחזור ?.."
"לא ..הוא מאחר.."

הסתכלתי עליה במבט חושד…
ראיתי את המבט המודאג שלה מופיע על הפנים שלה…
"לא…זה לא יכול ליהיות..זה..אין מצב…אנחנו הגנו…נכון?.."
"מתן..מתן תענה לי .."
"כן כן…אני … אני כמעט בטוח ש.."
"מזה כמעט בטוח?!.1"
"לא מתן אתה צריך ליהיות בטוח במיליון אחוזז!!"
"טוב טוב…בלי פאניקה .."
אני הולך לקנות בדיקה וחוזר…
היא הנהנה בראשה…
נישקתי אותה…
"אני אוהב אותך אוקי?..אני פה…לא להילחץ.."

מנקודת מבטה של מיכאלה:
התיישבתי על הספה והתחננתי לאלוקים שזה לא זה …זה לא הזמן…אנחנו לא מוכנים לזה!
אני לא זורקת תפצצה הזאת על המשפחה.."

הוא חזר עם 10 חבילות…
"אנחנו חושדים …אנחנו לא יולדים שמיניה…"
"בסדר אבל אם אחת לא תיהיה טובה…"
"טוב תביא.."
"אנחנו ביחד בזה…בכל מצב.."
הנהנתי בראשי …

נכנסתי לשירותים אחרי רבע שעה ראיתי…שני קווים…(בהריון)
מתן חיכה לי מחוץ לדלת…
"נו מה קורה ?.."
"זה ..זה עוד לא הופיע…כנראה היא לא טובה…אני מנסה אחרת.."
ושוב …
פותחת אחרת …מחכה רבע שעה ..
פלוס קטן..
שיט שיט!!
אני זורקת אותן לפח עוטפת את הקופסאות ודוחסת את הפח למטה…כדי שלא יתגלו ..
שוטפת ידיים ויוצאת החוצה…
"נו…?"
מתן שאל במבט לחוץ…

"אין ממה לדאוג סתם חששנו…אני לא הרגשתי טוב זה הכל …"
מתן נשם לרווחה…
"חיימשלי..איזה הקלה… "
"כן.. זה הקלה.."

שיקרתי…שיקרתי לו ממש…ועל דבר כזה… אני לא יכולה להפיל עליו או על המשפחה שלי את זה …
מה אני עושה עכשו?!
למי אני יספר!?
הוא יגלה ששיקרתי והוא ישנא אותי …
למה אני כזאת טיפשה!?

מנקודת מבטה של ספיר:
נכנסתי אליו לחדר…
התיישבתי לידו…
"אהוב שלי..בבקשה רק תפתח עיינים…"
"אני נשבעת לך אני יעשה הכול …רק תתעורר תדבר אלי… תראה לי סימן .."
בכיתי…השכבתי את ראשי על המיטה שלו …ונירדמתי…
קמתי בבהלה
הסתכלתי על השעון …00:30..
עברה שעה…
הסתכלתי על אושר …
הוא פתח את העיינים …
"אהוב שלי!! אתה ער.."
"ספיר?.."
הוא שאל כמו מישהו שקם משינה של חודש..
הוא הסתכל עליי ..פתאום המבט של השתנה…היה לו מבט דואג מבט לא מבין…
"ספיר… "
"חיים אני פה..דבר אלי.."
"ספיר…אני.."
"מה קורה אושר אתה מלחיץ אותי…"

"ספיר אני לא מרגיש תרגליים.."
"מה זאת אומרת לא מרגיש את הרגלים.."
"אני לא יודע אני לא יכול להזיז אותן!! "
"רגע רגע חכה…שניה.."
הוא אחז בידי בחוזקה.
"ספיר אני לא יכול לזוז.!!"

בלי לחשוב פעמיים לחצתי על הכפתור מצוקה לאחות ..
בשנייה שתי אחיות ורופא נכנסו לחדר…
הדמעות החלו לרדת לי …
"הכל בסדר כאן?!"
"אני לא מרגיש תרגליים!! הן לא מחוברות לי לגוף תעזור לי!!"
"אני צריך שתצאי מהחדר.."
"אני לא הולכת!"
"בבקשה…אני צריך לבדוק אותו ואת לא יכולה להיות פה כל שניה חשובה.."
הנהנתי בראשי … ויצאתי מהחדר..
התקשרתי מהר לענבל..

"ספירי קרה משהו?!"
"הוא התעורר.."
"כן הוא בסדר?!"
התחלתי לבכות ממש…
"ספיר תנשמי תדברי איתי קרה משהו!?"
"אני..הוא לא מרגיש תרגליים.."
"מה זה לא מרגיש תרגליים?.."
"אני לא יודעת עינבל אני מפחדת בבקשה תבואו…"
"אנחנו בדרך … תישארי שם חמודה אני בדרך אליך .."
"טוב… רק תינהגי בזהירות.."
"אל תידאגי הוא יהיה בסדר..אני באה.."

ניתקתי את הטלפון הרופא יצא אליי…
"מה יש לו!?"
"אנחנו חוששים שיש לו פגיעה בעמוד השידרה.."
"מה זה אומר!?"
"אני צריך לבדוק אותו עדיין זה עוד לא בטוח.."
"מה לא בטוח ?! תגיד לי כבר.."

"אנחנו חוששים שאושר לא יחזור ללכת.. שיתוק רגלים.."
באותה שניה המילים שלו פגעו בי כמו ברק ….
"משותק!?…"
"אני מצטער אני חייב לחזור לבדוק אותו.."
עינבל היגיע לבית חולים וראתה אותי קפואה..

"ספירי…קרה משהו הוא בסדר?!"
"הרופא מטפל בו..אני לא יודעת.."
"אמרו לך משהו?!"
שתקתי… לא יכולתי להגיד לה את זה ..

"ספירי…תגידי לי בבקשה .."
"אני.."
"זה הילד שלי…זה התינוק שלי…תגידי לי מה איתו ספירי.."
"הרופא אמר שהוא חושש ש.."
"שמה?.."
"שהוא נפגע בעמוד שידרה שהוא לא יחזור ללכת..שהוא ישאר משותק.."

ראיתי את עייניה של עינבל נעצמות…
ידיה רעדו …
והיא ניסתה לנשום נשימות עמוקות בכדי לא לבכות…
היא חיבקה אותי והתפרקתי בין ידיה…

יוסי נכנס גם הוא ושמע את הבשורות..
ראיתי שהוא מנסה להיות חזק בשביל שתינו…
הרופא יצא..
"עשינו את הבדיקות.."
"נו?! מה איתו!"יוסי צעק על הרופא..
"הוא משותק ברגלים…הוא לא יחזור ללכת.."

עולמי חרב עליי….
איך אני מספרת לו את זה ?! איך מספרים לו שהוא לא יוכל לרוץ יותר ללכת לא יוכל לחבק אותי עם רגליו, להרים אותי.. לא יוכל לעשות לי חיבוק דוב כי הוא לא יגיע!? לא יחזור לצבא…לא יזחל יותר לא ייתפס, ולא יפול לשכיבות שמיכה…?
איך מלמדים בנאדם באמצע החיים ליהיות בנאדם חדש?. ללמוד הכל מאפס!?

הרופא הציע שאני אגיד לאושר… שאני יהיה שם בשבילו ושהוא יוכל להתפרק לידי ..כי ליד יוסי וענבל הוא לא מסוגל…הוא לא יכול להראות כאב לידם..
נכנסתי לחדר…
בוכה כולי..
"אל תיבכי…אני בסדר אני תוך חודש חוזר לצבא..הכל יהיה בסדר חיימשלי ..זה כנראה מהתרופות הרגלים שלי יתעוררו עוד מעט.."
התיישבתי לידו וחיבקתי אותו …
נישקתי אותו נשיקה קצרה…
"אני צריכה להגיד לך משהו.."

"דברי.."

"אושר.. אתה נפצעת …הגוף שלך..הוא לא כמו שהוא היה…"
"מה זאת אומרת לא כמו שהוא היה?.."

המבט שלו שבר אותי…לא יכולתי להסתכל לו בעיינים..
החיוך שלו נמחק..
"מה קורה לי ספיר?.."
"אושר אני רק רוצה שתדע שלמרות הכל וכל מה שיהיה אני פה איתך ואנחנו נעבור את זה ביחד…"
"נעבור את מה!? על מה את מדברת?!.. ספיר תעני לי.. אני רוצה לדעת מה יש לי ..אני יהיה בסדר !? אני יחזור ליהיות כמו שהייתי ?!.."

הנהנתי בראשי לשלילה…
"אז…אז מה יש לי?!.."
הוא היה ניראה אבוד…הוא הסתכל על השמיכה והחזיר את מבטו אליי..
"אתה לא תחזור ללכת…אתה משותק.."
"ספיר זה לא מצחיק אותי ..די תספרי לי מה קורה לי .."

הסתכלתי לו בעיינים ובכיתי..
"לאלאלא לאלא די לא אין מצב… ספיר ..די .."
הוא התחיל להשתגע ..
חיבקתי אותו רק שירגע…
"תסתכל עליי.."
"לאלא די ספיר לא …איך אני יחיה ככה!?"
"תסתכל עליי.."
הוא סובב את מבטו שהוא בוכה ..
"אנחנו ביחד בזה…אני נשארת…לא משנה כמה זמן זה יקח..אני מבטיחה לך…אתה תחזור ללכת…"
"אל תבטיחי לי דברים שאת לא תוכלי לקיים.."
"אני מבטיחה לך!! אני יעשה הכל!! "

הוא בכה ….רציתי להגיד לו שיקח את היכולת שלי לזוז… שאני יהיה משותקת במקומו…
נישקתי אותו..
"אנחנו ביחד בזה לתמיד.."
"איך לתמיד ספיר!? איך!? את רוצה גבר נחה?! גבר שאת תצטרכי לטפל בו כל היום?! לקלח אותי?! להושיב אותי!? לשים אותי במיטה?! את צריכה מישהו שיידאג לך !! הרסתי הכול! "

"אל תעז להאשים את זה על עצמך!! אתה הגיבור שלי … ואני גאה בך כלכך… אתה לא תיהיה ככה ..אנחנו נקום ביחד… אני יהיה פה לעזור לך לקום …אני פה ואני לא עוזבת..ולא יעזוב בחיים…"

הוא שם את ידיו על פניו ושפשף אותם…
חיבקתי אותו ..
הוא נפל לחיבוקי..
ואז נפתחה הדלת…