אני לא יכולה בלעדיו!

עוד פעם אחת גולן יעבור לידי ונתנהג כמו זרים אני אתפוצץ!. אני לא יכולה עם זה יותר. גולן ואני פעם היינו החברים הכי טובים ועכשיו עכשיו אנחנו כמו שני ילדים שלא מכירים אחד את השני בכל הבית ספר הענק הזה.
השגרה שלי היא שהוא עובר עם החברים שלו אני יושבת על הספסל עם חברותיי שמדברות על עניניים סתמיים שמבחינתם זה הדבר הכי חשוב. הוא עובר על פניי ובכל פעם יש בנינו קשר עין קטן והוא ממשיך ללכת עם חבריו לפינת הישיבה שלהם ואני כמו תמיד עוקבת אחריהם במבטי.
יום חדש אותו הדבר רק שהפעם גולן לא נמצא איתם בחבורה והם נראים קצת עצובים. אולי זה בגלל שהם מרגישים את חסרונו או שאולי דווקא זה בגלל שהם סוף סוף הבינו שאין להם עתיד כך או כך זה לא ממש עניין אותי.
"אור את מקשיבה לנו בכלל?!" ורד שאלה
"לא סליחה לא הייתי מרוכזת" התנצלתי והסתכלתי עליהן
"אוקיי אז תקשיבי אמא של גולן נפטרה" היא אמרה לי
"מה?! מתי?" שאלתי המומה
"היא נפטרה אתמול בסוקר ממחלה" היא אמרה ואני רק חשבתי עד כמה מסכן הוא. אני יודעת כמה אמא שלו הייתה חשובה לו.

כבר עבר שבוע מאז שורד סיפרה לי שאמא של גולן נפטרה ואני התלבטתי ביני לבין עצמי אם ללכת או לא. שאלתי אנשים בלי לספר להם את כל הסיפור וכולם אמרו לי ללכת. החלטתי ללכת אחרי שהשבעה תסתיים כי אני לא יודעת בידיוק מה עושים בזה. ואתמול נגמרה השבעה.
"אוקיי ילדים נתראה בשיעור הבא ואל תשכחו לעשות את שיעורי הבית" המורה אמרה ושחררה אותנו. התחלתי ללכת לכיוון ביתי בזמן שאני חושבת מה לעשות. גולן גר רחוב לידי ובלי ששמתי לב רגליי לקחו אותי אל מול דלת ביתו. עמדתי שניות ספורות מול הדלת ולבסוף דפקתי עליה. דנה אחותו של גולן פתחה לי.
"אממ היי משתתפת בצערכם" אמרתי והסתכלתי עליה עם עיניים שמביעות צער.
"תודה" היא אמרה
"גולן כאן?" שאלתי אותה
"כן בחדר מצד ימין" היא אמרה
"אוקיי תודה" אמרתי לה והלכתי אל חדרו של גולן. דפקתי קצת על הדלת והוא צעק לי להכנס נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
"היי" אמרתי
"היי" הוא אמר והסתכל דרך החלון על השמים שהיו מלאים בעננים אפורים.
"אני משתתפת בצערך" אמרתי
"כן תודה" הוא מלמל וסובב סוף סוף את ראשו אליי.
"אור?!" הוא שאל המום והתרומם מעט
"כן אני יודעת שאני הבן אדם האחרון שציפית לראות" אמרתי והסתכלתי על כפות רגליי ואז הרמתי את מבטי אליו.
"איך אתה?" שאלתי והתישבתי לידו במיטה.
"יכול להיות יותר טוב" הוא אמר
"אוקיי אתה צריך טיול בוא איתי" אמרתי לו וקמתי מהמיטה והוא קם אחרי מכניס את רגליו לנעלי ספורט החל ללכת ונעצר פתאום.
"את באה או מה?" הוא שאל
"לא. תתקלח קודם כל תלבש בגדים נורמאלים ותנעל נעלים עם גרבים" אמרתי לו
"אוקיי" הוא מלמל. נכנס למקלחת התקלח ויצא עם בוקסר. הלך לארונו לבש גופיה שחורה פשוטה מכנס טרנינג כחול כהה ונעל נעלי ספורט עם גרביים.
"מרוצה?" הוא שאל ללא חשק.
"בטח" אמרתי ויצאנו מהבית להליכה קצרה.
"זוכר את היום הראשון של כיתה א'?" שאלתי אותו בזמן שאנחנו הולכים.
"חלקים בעיקר" הוא אמר
"אתה יודע מה הזיכרון הכי חזק שלי מהיום הזה?" שאלתי אותו
"מה?" הוא שאל

~פלאשבק~
למה אנחנו לא הולכים עם אמא ואבא לבית ספר?" שאלתי את אמיר ואת אורי שלקחו אותי ואת גולן
"כי יש לכם אותנו" אמר אורי ואני וגולן הסתכלנו אחד על השני וצחקנו. צחקנו על זה שזה לא באמת שינה לנו שזה הם שלוקחים אותנו, פשוט זה היה מוזר לנו שכל הילדים האחרים באים עם ההורים שלהם ורק אנחנו עם אחים שלי.
" אוקיי פה כיתות א' לומדים" אמר אמיר
"עכשיו תקשיבו לנו טוב" אמר אורי
"קודם כל תלמדו טוב זה הכי חשוב דבר שני יש לכם אחד את השניה אז תגנו אחת על השני זה ברור?!" אורי שאל
"ברור" אמרתי
"אל תדאגו. עליי, מי שמתעסק עם אור אז יש לו עסק איתי. אני אגן עליה!" אמר גולן והחזיק לי את היד.
"ככה אני רוצה אותכם יאללה בהצלחה קופים" אמיר אמר והם נפרדו מאיתנו והלכו לכיתות שלהם.
"אוקיי בספירה של שלוש הולכים?" שאלתי
"על החיים ועל המוות" גולן אמר
"שלוש ארבע ו…" אמרנו ביחד והלכנו לכיתה שלנו.

~סוף פלאשבק~

"גם אני זוכר את היום הזה" גולן אמר
"וגם קיימנו את זה כל ילד שרב איתך גם אני רבתי איתו כשניסו לעשות עלייך חרם אני עצרתי אותם והכי חשוב כשהגדולים ניסו להרביץ לי את רבת אתם מכות וזה הראה לי עד כמה את חזקה" הוא הוסיף על דבריו. והמשכנו ללכת עד שהגענו למגרש הישן והתישבנו ליד השער כדורגל.
"אתה זוכר את הפעם ההיא ששחקנו כאן כדורגל רק שנינו לפני שהכל הסתבך ובאמת דברנו סיפרת לי עד כמה אמא שלך חשובה ואם יקרה לה משהו אתה תדפוק את הראש במעקה"
"אני זוכר את היום הזה זה היה אחרי שניצחתי אותך במשחק אחד על אחד ודיברנו גם שאף פעם לא ניפרד ותמיד נהיה חברים" הוא אמר
"אתה יודע אשמת מי זה" אמרתי לו
"את יודעת שזאת לא אשמתי שהעניניים בין ההורים שלי הסתבכו ועברנו דירה" הוא אמר
"אבל כשחזרת זאת הייתה אשמתך" אמרתי לו
"אני באתי ניסיתי לדבר איתך ובאמת דיברנו אבל כנראה שהחברים החדשים שלך יותר חשובים לך ממני" אמרתי לו. והוא קם והתחיל ללכת ואני עשיתי אחריו את אותה הפעולה. הלכנו עד שהגענו לצוק שמשקיף אל הים הפתוח.
"את יודעת שאמא שלי תמיד שאלה עלייך אבל כל פעם אמרתי לה שמשכת בחיים שלך ושכחת ממני. לפני שהיא מתה בחודש היא בקשה שנחזור להיות חברים כי את באמת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" גולן אמר
"וואלה" לגלגתי בציניות.
"אני מצטער" הוא אמר
"זה לא יעזור שתצטער. אתה לא יודע איך זה מרגיש שנעצו לך סכין בגב וסובבו אותה אין ספור פעמים." אמרתי וזלגה לי דמעה.
גולן הביט בי וניגב את הדמעה עם האגודל שלו
"סתכלי עליי" הוא אמר וסובב את ראשי עם שתי כפות ידיו שמונחות על פניי והניח את מצחו על מצחי.
"אני בחיים לא אנטוש אותך יותר את אחותי הקטנה ופגעתי בך יותר מדי אבל מעכשיו אני אשמור עלייך ואני לא אפגע בך יותר בחיים" הוא אמר וזלגה לו דמעה.
"אל תבכה" אמרתי וניגבתי את הדמעה שזלגה לו
"תבטיח שלא משנה מה יקרה לא תעזוב אותי" אמרתי לו מחזיקה בפני עם שתי כפות ידי ודמעות זולגות על לחיי
"מבטיח תאומה שלי" הוא אמר והבטנו חזרה בים הוא הניח את ידו סביב גופי וקירב אותי לחיבוק חם. שילבנו את שתי הזרתות שלנו
"שולם שולם לעולם" הוא מלמל ואני גחכתי
"ברוגז ברוגז" אמרתי
"אף פעם" אמרנו ביחד והנחתי את ראשי על כתפו.