99 ימים בלעדיך… הקדמה

מוות נראה בעיני אנשים רבים כדבר טבעי. הרי בכל יום מתים המון אנשים, כך שהדבר נתפס בחברה כלגיטימי. כולם חושבים כך, עד שהם פוגשים במוות מקרוב, מכירים אותו. כל אדם יחשוב אחרת לאחר שאדם הקרוב אליו ימות.
הוא יחשוב כי המוות נדיר. דבר ייחודי רק לו.
עכשיו המוות הוא בהחלט לא דבר לגיטימי ונורמלי. קשה לעיכול. בלתי נתפס.
אני הייתי אותו אדם שמוצג בהתחלה. אותו אדם שחושב שהמוות דבר נורמלי. וכפי שהצגתי קודם לכן, תפיסת עולמי השתנתה מהרגע בו אדם הקרוב אליי… מת.
כן, איתמר מת.
היום הוא היום ה-98 למותו. וכפי שתכננתי מאותו יום ארור, מחר, ביום ה-99, הולך לקרות משהו שיסכם הכל.
משהו שיציג כמה אני אוהבת את איתמר, אפילו שהוא כבר לא לידי יותר.
כבר לא מחבק או מחייך בשבילי. תמיד היה מחייך חיוך שהיה גורר עוד חיוך.
והחיוך השני.. החיוך השני היה שלי. בכל פעם שהיה מחייך, חיוך היה צץ על פניי החיוורות. חיוך לא מוכר.
אבל איתמר… איתמר היה תמיד גורם לי לחייך כשעצוב לי. אפילו אם לא הייתי רוצה בכך.
זוכרת את כיתה ח'. שני תלמידים יושבים על הספסל, עלבונות נזרקים מכל עבר. הילדה בוכה והילד, איתמר, מחבק ומלטף מן הצד. הרי לא יכול היה לקום ולהגן עליה.
בעצם… פה אני רוצה לתקן את עצמי. להגן יכול היה, אך לקום… לא.
ילד נכה בכיסא גלגלים לא יכול ללכת, ובטח שלא לעמוד למספר שניות על רגליו.
תמיד כשהיינו יושבים על הספסל, המקום הקבוע שלנו בהפסקות, הייתי צריכה לעזור לאיתמר לקום מכיסא הגלגלים ולשבת על הספסל. ותמיד היה מחייך חיוך קטן ואומר בנימוס: "תודה", אף על פי שלא היה צריך לומר זאת. אני הייתי צריכה להיות זו שמודה. מודה לאיתמר על כך שהסכים לשבת איתי על הספסל במקום להישאר לשבת על הכיסא.
אני יודעת שהוא הסכים לשבת לידי רק בגלל העובדה שלא רצה שארגיש לבד. שאשאר לשבת על הספסל לבד.
תודה לך.
כן, זהו איתמר. איתמר הידיד הכי טוב שלי. איתמר בעל המגבלות הפיזיות.
איתמר… מישהו שלא פה יותר. מישהו שלא הספקתי להגיד לו ש… שאני אוהבת אותו…