מסע אל העבר -פרק 1-

ראיתי הכל שחור ולא יכולתי לזוז. עד שפתאום שמעתי קול שאומר לי מיה את חייבת לקום! עכשיו! קומי לפני שזה יהיה מאוחר מדי! תברחי, תברחי ואל תסתכלי אחורה! לא ראיתי כלום אבל התחלתי לרוץ לא יודעת לאן ולא יודעת ממי ברחתי. פשוט רצתי. ואז מצאתי את עצמי במעון, זה כל מה שאני זוכרת מאותו לילה.
"תודה רבה ששיתפת אותנו מיה" אמרה מנהלת המעון אמיליה בלאק. כאשר עיניה השחורות כפחם הביטו לתוך עיניי וחיוך רחב על פניה. חייכתי חיוך קטן וחזרתי למקומי בסוף הכיתה. השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, כבר סוף יום הלימודים. כל כך חיכיתי שיסתיים השיעור. הבטתי על השעון התלוי על הקיר אבל היה נראה כאילו הוא לא זז. כל דקה נמשכה נצח. לפתע נשמע הצלצול ובמהרה יצאתי מהכיתה. אפילו בלי להגיד להתראות לאלכס, החבר הכי טוב שלי. כאשר מזווית העין ראיתי אותו תוהה מה קרה לי. רצתי בחזרה לחדרי והוצאתי את הפלאפון הנייד מתוך הקופסה שמוחבאת מתחת למיטה. אסור לנו במעון להשתמש בפלאפונים ניידים כיוון שהם דרך לתקשר עם בני האנוש. אבל לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי היה לדבר עם היילי. כמו שאמרתי היום בכיתה, אני לא זוכרת שום דבר מהעבר שלי עד אותו לילה ארור ששינה את חיי. חוץ מאת היילי אחותי הקטנה. היא כל מה שנשאר לי מהעבר שלי. כאשר הגעתי לפתח המעון באותו הלילה היילי הייתה בת 3 אוחזת חזק בידי, מפוחדת ומבולבלת, בדיוק כמוני. גברת בלאק פתחה לנו את הדלת ובלי מילים הכניסה אותנו ונתנה לנו לשתות ולאכול. לאחר מכן היא הסבירה לי שננשכתי, מה שהסביר את הכאב הרב שחשתי בצווארי. הייתי מבולבלת. נשכו אותי? זאת אומרת שאני ערפדית? לאחר מכן טון הקול של גברת בלאק הפך לרך יותר כאשר הסבירה לי שאני חייבת להישאר במעון ושהיילי לא יכולה להישאר כיוון שהיא בת אנוש. בני האנוש לא יכולים להסתובב במקום של ערפדים. ומאז לא ראיתי את היילי. כאשר היא גדלה הוריה המאמצים סיפרו לה על המעון ושאחותה הגדולה נמצאת שם ומאז התחלנו לדבר דרך פתקים שהיא זרקה לי מעבר לחומות המעון, היא סיפרה לי שאימצו אותה ושהיא בסדר עכשיו. דיברנו בפתקים עד שיום אחד היא זרקה לי את הפלאפון הזה ומאז אנחנו מדברות דרכו. אף אחד לא יודע על היילי ובגלל זה אני מדברת איתה רק בחדר כשאף אחד לא בסביבה. אני מעדיפה שלא ידעו כי יכולים לקחת את זה ממני, לקחת אותה. היא המשפחה היחידה שיש לי, היא כל מה שנשאר לי.